[מה ספיישל? יומולדת למי? כל התשובות, בפוסט אחד למטה...]  
  
  מילים מאת: פני (מקסטה)

"…the idea of a reader as an amateur musician. An amateur musician who sits at the piano, has a piece of music…made by somebody they don’t know, who they probably couldn’t comprehend entirely, and they have to use their skills to play this piece of music. The greater the skill, the greater the gift that you give the artist and that the artist gives you. That’s the incredibly unfashionable idea of reading…" (Zadie Smith)

כשקיבלתי הזמנה להתארח בסיטימיול (מזל טוב רנן!), החלטתי להתפרע ולכתוב על מוסיקה לא בעידן הדיגיטלי כמו שאני "מחוייבת" בדרך כלל בבלוג שלי. בא לי לדבר על ספרים.
יש ז'אנר של ספרים "עיתונאיים", שכתובים כמו כתבה בעיתון, רק שהיא מאוד ארוכה. הכותבים, בד"כ עיתונאי מוסיקה, אוהבים להכניס עצמם לספר ומרבים לספר על שיחות אישיות שהיו להם עם X. זכור לי Like Punk Never Happened הגרוע (Dave Rimmer, 1985), שהתיימר להסביר את עליית הפופ באנגליה בתחילת שנות ה-80, וכמובן הספר השנוי במחלוקת Morrissey & Marr: The Severed Alliance (של Johnny Rogan מ-92'), השד יודע מה היה כל כך סנסציוני בו. לא פלא שגרם למוריסי לאחל לרוגן חיים ארוכים..

ז'אנר הביוגרפיות של מוסיקאים מתים או חיים נפוץ ביותר. ביוגרפיה יכולה להיות מאוד רעה או מאוד טובה. לדעתי חשוב שהמחבר יאהב את האמן שהוא כותב עליו. ממילא לא מחפשים אצלו הרבה אובייקטיביות אז לפחות שיפגין ידע בחומר. אני ממליצה על Bad Seed (של Ian Johnston מ-95') שמביא את הסיפור של ניק קייב ממש מההתחלה עד ליציאת האלבום Let Love In, אבל גם את קורות החבורה האוסטרלית (Anita Lane, Mick Harvey) ועוד אומנים בולטים שהם תופעות עצמאיות וקשורים הדוקות לקייב (Bargeld למשל). חוץ מהכתיבה המשובחת, השליטה וההיכרות של ג'ונסטון עם המוסיקה מעוררת הערכה ומוסיפה לספר שכבת איכות.

אוטוביוגרפיות אני לא מכירה הרבה. צריך כנראה להיות ממש טיפוס כדי להוציא בחייך ספר כזה. כמו למשל בוי ג'ורג'. תאמינו או לא אבל Take It Like A Man פשוט מרתק (1995, Boy George & Spence Bright). זו כניסה רצינית לוורידים (תרתי משמע) של אאוטסיידרים בלונדון שגדלו על דיוויד בואי והקימו סצנה משלהם עם המון עיסוק בג'נדר. תעשיית הפופ בתחילת האייטיז היתה עבורם מוצא יחיד אבל גם בית-קברות. יש הרבה טלנובלות בחיים של ג'ורג' ויש את הסיפור הקשה של ההתמכרות להירואין, אבל בת'כלס זה ספר שמתאר תקופה עם פיכחון והומור עצמי גם ברגעים ממש נמוכים. 

יש עוד ספרים שנכתבו ע"י מוסיקאים מהסוג המחונן. ידעתם שאזכיר את And The Ass Saw The Angel (של ניק קייב מ-89'. תורגם לעברית). רומן כה קשה ומדכא שמעולם לא הצלחתי לסיים. ובין האינטלקטואלים לא מפתיע ש- David Byrne כותב, לאחרונה הוציא ספר שהוא למעשה אוסף של ציורים ומפות. מה שהוא מספר על הספר מאוד מסקרן, ואשמח לשמוע ביקורת ממי שקרא את Arboretum

יש את הספרים על השירים: כמו We Could Be Heroes: The Stories Behind Every David Bowie Song 1970-1980 (של Chris Welch מ-99), או הסדרה 1/3 33 (על אלבומים); ויש ספרים של שירים: ז'אנר השמור למי שבאמת כותב poetry. ב-88' יצא King Ink ע"י ניק קייב (פעם שלישית:-) והוא מרכז כרונולוגית את כל השירים שלו בספר שירה מקסים המאפשר להתרכז חזק בטקסטים, מה שלא תמיד עובד כשמאזינים ל Birthday Party..
אגב גם אני הוצאתי ספר בהוצאה עצמית! הדפסתי וכרכתי את כל השירים שמוריסי אי פעם כתב, זה אחד מספרי השירה הטובים שיש לי.

חייבים להגיד מילה גם על ספרי צילום. בתחום של המוסיקה הם מעבירים סיפור מעבר לאסתטיקה. Mick Rock הידוע, 'מֵספר' הרבה בצילומים שלו על שנות ה-70, או Chris Epting - המתעד מקומות שהיו ציוני דרך בפופ והרוק. שימו לב לספר שעומד לצאת השנה על עטיפות תקליטים. חוץ מספרות אקדמאית אינסופית על מוסיקה (חקר השפעות, היסטוריה וכו') יש ז'אנרים שפספסתי? מה ההמלצות שלכם? האם יום אחד יהיה בלוג בנושא מוסיקה שיצא בפורמט של ספר?