כן, כתבו כאן חברים נוספים! כל הטקסטים האורחים בבלוג 
כל הטקסטים שלי בעכבר העיר 
מילים מאת: גיאחה
[שכתב כאן גם על A Perfect Circle ו- Electra vs. Jet]
Funeral, האלבום הראשון של Arcade Fire, זינק עליי משומקום והכניע אותי כמו שבריון מרתק חנון לרצפה במגרש המשחקים השכונתי. זה היה חזק ממני וישב עליי כמו טנק. והנה, שלוש שנים עברו (כבר?!) וארקייד פייר מוציאים אלבום חדש. איזה כיף איזה כיף, אחת הלהקות היחידות שמצליחות להכאיב לי עד עונג תוציא עוד אלבום, והוא לא יכול שלא להיות מופתי.
הדליפות הראשונות, חודשים לפני יציאת Neon Bible, הבטיחו טובות. Intervention נפתח בעוגב כנסייתי כל כך משולח רסן, שהוא בו זמנית גואל ומקלל, מתאבל ומבטיח ישועה. אחר כך הגיע Keep the Car Running, שכל כך אהבתי עד שהכנסתי אותו לאוסף שהכנתי בעונג שבת. כמה שבועות לפני יציאתו הרשמית, במה שהפך כבר לטקס החניכה של כל דיסק שווה, האלבום דלף לרשת. הורדתי בשנייה שקיבלתי מפרנק לינק לאלבום השלם, יום או יומיים אחרי שצף ברשת.
בנשימה עצורה וכמעט ביראת קודש הקלקתי על השיר הראשון. איזה כיף שהלהקה שהכי חיכיתי לה חוזרת, ומהאקורד הראשון מצליחה להכניס בי כל כך הרבה מתח וחוסר שקט. חוסר שקט מהסוג הטוב, כשאקורד עוצמתי ומתוכנן היטב גורם לבטן שלך להתכווץ. ואז עברו להם שניים שלושה שירים, ועוד כמה, והם היו מעולים, אבל משהו הטריד אותי. זה הלך והתחזק ככל שהאלבום המשיך. תחושה של מועקה מהסוג הרע, כמו לאכול שוקולד ממש טעים וחצי שעה אחר כך להרגיש איך הבטן שלך מתחילה להתערבל בכיוון הלא נכון. שטויות, אמרתי לעצמי, זה בטח ריפּ לא טוב שעשו לדיסק, זה נפוץ בעותקים מוקדמים שנפוצים לרשת. גם כך אקנה את האלבום, ואחרי שהם עבדו כל כך הרבה, הקליטו בכנסייה מבודדת והביאו את מיטב אנשי האולפן שימקססו - בדיסק האמיתי זה יישמע מדהים. הרי השירים כל כך טובים.
כמה מהשירים נשארו לי בראש אחרי כמה האזנות, והריר שניגר לי הצטבר לשלולית כל כך גדולה שלא הייתה לי ברירה: שלפתי את כרטיס האשראי, גלשתי לאתר של Merge והזמנתי לי עותק מהודר. עברה שביתת הדואר, ואחרי שנמאס לי מהגירסה המחורבנת שהורדתי, הגיעה לי המעטפה המיוחלת ובתוכה אחת העטיפות הכי יפות שראיתי מימיי: קופסה שחורה ומהודרת מקרטון, שעליה מודבקת תמונת העטיפה בהולוגרמה יפהפייה. בפנים, מלבד הדיסק היפהפה שהונח בכיס פלסטיק מעוצב היטב, מצאתי גם חוברת מוקפדת ושני ספרונים זעירים, שאם מדפדפים בהם מהר מספיק הם יוצרים סרטוני אנימציה קטנים וטורדי מנוחה. מדהים.
באותו לילה, אחרי שכולם התפזרו והעבודה נגמרה, אצתי לסגור מאחוריי את הדלת ולהתמסר לתענוג לו חיכיתי: התיישבתי על המיטה, העברתי את המגבר לאוזניות והכנסתי את הדיסק למערכת. האוזניות שלי הן אוזניות Sennheiser איכותיות, לא מהפושטיות, והמגבר גם הוא-לא-חסר-לו. כך שכשהתחיל השיר הראשון, והסאונד היה זוועה מוחלטת, והתחשק לי להרביץ לווין באטלר, ידעתי שהאשמה כאן לא מוטלת על הציוד שלי. האוזניים שלי הן לא ממש "נכס אולפני". כשהאזנתי ברוב קשב לשתי גירסאות מאסטרינג שונות של דיסק חדש, לא הבחנתי בשום הבדל למרות שמורפלקסיס צעק לי בטלפון - 'מה אתה מדבר?! הן שונות לגמרי!' - אבל אפילו עם אוזניים ממוצעות, קשה לי להבין איך לא שמעתי את זעקות השבר האלה כמעט מאף מבקר או בלוגר אחר. בסופו של דבר לא יכולתי אלא לבוא ולזעוק זאת כאן בסיטימיול: חברים, האלבום החדש של ארקייד פייר נשמע פשוט זוועה.
למה אני מתכוון כשאני אומר 'זוועה'? כששמעתי את הקבצים שהורדתי תליתי את האשמה בהקלטה לא טובה, קידוד נמוך ושאר בעיות נפוצות. כך נשמע הדיסק. גרוע יותר, הוא נשמע כאילו גמרו למקסס אותו, הניחו טייפ מול הרמקול והקליטו אותו משם, ואז מהקלטת העבירו אותו למפעל הדיסקים. עמום, דייסתי, מגעיל, כלים נבלעים ומתערבלים, בלעעעעעע. חשבתי שאני משתגע. השירים כל כך טובים, המוזיקה כל כך נהדרת, אבל למה היא לא נשמעת כמו שהיא צריכה להישמע? זה הפספוס של העשור! אפילו סתם סאונד טוב כמו האלבום החדש של The Twilight Sad היה מתאים פה: מחוספס מספיק כדי להישמע אורגני ומסתורי, אבל נקי מספיק כדי שיהיה אפשר להאזין ליותר משלושה שירים בלי הרצון לזרוק את הדיסק מהחלון.
רוצים דוגמה? הנה, תקשיבו לשיר שהכי בולט בסאונד המחריד שלו, Black Waves/Bad Vibrations (הורידו או שימו פליי):
אם זה לא סאונד של סקיצה לא מוכנה, אני לא יודע מה כן. מה גם שבנוסף, הוא חלש יותר (בווליום) מכל השירים באלבום. בצר לי, פניתי למומחה שלי לענייני סאונד, הלא הוא דויד פרץ, איש אולפן מומחה.
- דויד, שאלתי אותו בטלפון בהול, שמעת את החדש של ארקייד פייר?
- קצת, הוא ענה לי, למה?
- תשמע, אני מקשיב לו שוב ושוב באוזניות וברמקולים שלי, והוא נשמע פשוט זוועה. הסאונד נורא ואיום, הוא על הפנים, אני לא יכול לשמוע את זה.
- מאיפה הורדת?
- לא, לא, זה הדיסק המקורי!
- אוי ויי.
חקירה מעמיקה יותר העלתה את החשוד העיקרי. הלהקה, כאמור, הקליטה בכנסייה משופצת. כנסייה זה יופי של מקום להקלטות, טוען דויד, יש אווירה והדהוד מאוד מסוימים כשהיא ריקה, וללהקה כמו ארקייד פייר זה אופטימלי. אבל מסתבר (כך עולה מראיון עם הלהקה במגזין Paste), שגם את המיקסים הם עשו שם. הם הציבו על הבלקוני עמדת עריכה ומיקס, וערכו.
- באוזניות, כמו סופיאן סטיבנס?
- לא לא, עם רמקולים.
- תגיד לי, הם השתגעו לגמרי?!, זעק דויד, לעשות מיקסים בכנסייה??? הם התחלקו על השכל!!!
לאלה מכם שלא מנוסים במיקסים, אסביר את הבסיס הבעייתי: כשעושים מיקס - כלומר קובעים את מקומו, עוצמתו וצלילו של כל כלי בשיר, ודואגים שהכל יישמע טוב או לפחות כמו שהאמן רוצה – צריך לעשות את זה בסביבה אקוסטית אופטימלית, עם רמקולים איכותיים וחדים ובחדר שלא מחזיר הדהודים או בולע צלילים כאלו או אחרים. זו עבודה מדויקת וסטרילית כמו ניתוח, וצריך לשמוע הכל, אבל הכל, בדיוק מושלם. לעשות מיקס בכנסייה זה כמו לבצע ניתוח במזבלה, זה כמו לצייר בחדר שמואר באור אדום ואז לצאת לראות בשמש איך יצאו הצבעים.
בנוסף, סיפר דויד, שפעם הוא היה בקשר עם הטכנאי שאחראי למאסטרינג של האלבום (פרנק ארקרייט). הוא שלח לארקרייט ערוצים של איזה שיר כדי שיעשה לו מאסטרינג. 'זה יצא פשוט זוועה', סיכם דויד.
אכזבה? הרבה יותר מזה. אכזבה הייתה לוּ האלבום הזה היה יוצא עם שירים גרועים. אבל השירים עצמם הם כל כך טובים, שתחושת ההחמצה כמעט קשה מנשוא. התקווה היחידה היא שבעוד עשור הלהקה תבין את הטעות ותוציא גרסה ממוסטרת מחדש. בינתיים הדיסק הזה יושב אצלי, עם כל המהדורה המיוחדת והמפוארת שלו, על המדף. והוא לא יצא משם.
כואב לי הלב, אבל אני פשוט לא סובל את האלבום המעולה הזה.
***
עוד ארקייד פייר – רשמי, מייספייס.
שחר כותב על הופעה שלהם, וניימן כתב כאן על ההייפ שלפני יציאת האלבום.
גיאחה, אני כל כך מסכים! את האמת, מרגישים שהסאונד בדיסק גרוע ובנוסף לא כל כך מאוזן. אני אישית פשוט חולה על האלבום, ודווקא השיר באיכות הכי ירודה (זה ששמת כדוגמא) הוא לצערי מהמובחרים שם. באמצע שהשיר משנה פאזה, הקטעים פשוט תולשים לך את הלב מהמקום, דופקים בו קצת, ובו זמנית קצת מאכזבים אותך שזה לא מושלם.
יש שירים באיכות טובה יותר , כמו השיר האחרון, My body is a cage, שהוא גם גאוני וגם נשמע יותר טוב..
תגיד(ו) יש לזה עוד הסברים באינטרנט מפי הלהקה\מבקרים אחרים\ כל בלוג מוסיקה גדול אחר?
לשמוע את הדיסק בגרסא מחודשת באמת יכול להיות מטורף.. בעוד 10 שנים..
תגובה מAmiRach — 2 במאי 2007 בשעה 17:22
ולא בלי חה,
סתם מתקשה למצוא כינוי לרשום באתרים הזה.
אני לא הגבתי פה מאז שהתחלתי לקרוא את הבלוג (ממזמן, כשהוא עוד עבר לעונג) אבל הייתי חייב הפעם להגיב ולהגיד שאני מסכים לחלוטין.
גם אני שמעתי את זה אצלי וחשבתי שזה סתם האיכות גרועה, וכשאני אקנה את זה זה יהיה יותר טוב (אפילו שחבר ששמע את זה אצלי חשב שזה באיכות טובה), וזה לא היה. וזה איכזב אותי, ובהרבה, כי האלבום הראשון של ארקייד פייר הוא אחד האלבומים האהובים עליי, ואחד מהדברים שגרמו לי להקשיב יותר למוזיקה.
עדיין, שמעתי את האלבום כמה פעמים מאז רק כי השירים כ"כ טובים, ומצליח קצת להינות ממנו, למרות שהוא ממשיך לאכזב אותי בכל שמיעה, כשאני מחכה שאני אבין שזה אלבום טוב (כי השאר אוהבים אותו), וזה רק אני.
אז עכשיו אני שמח לגלות שזה לא רק אני. זהו, אין צורך לשמוע אותו עוד ולקוות שהפעם הוא יהיה יותר טוב.
תגובה מגיא — 2 במאי 2007 בשעה 23:15
אוי, שמכחתי את הפסיק.
ב: לא, בלי חה.
ועכשיו זה נשמע מוזר.
ואין פה עריכה, מה שגורם לי לכתוב את זה ולהרגיש ספאמר מעצבן.
תגובה מגיא — 2 במאי 2007 בשעה 23:16
לא מסכימה!?! מה רק ברמקולים שלי (INFINITY) הם נשמעים טוב?? והכי טוב כשמגבירים ווליום. מזמינה אותך גיאחה לבוא לשמוע…
תגובה משצי — 3 במאי 2007 בשעה 13:24
גם אני הייתי בטוחה שזה בגלל שהקבצים שברשותי לא מקוריים. אני מקווה שלא הרסת לי, אני בטוחה שיש פה עילה לתביעה משפטית אם כן. דיסק מבריק.
אגב, my body is a cage לא נשמע לי יותר טוב באיכותו, פשוט החיספוס מתאים לו יותר.
תגובה ממוש — 4 במאי 2007 בשעה 0:46
פיצחת את התעלומה!
אני חושב ששומעים את זה עוד יותר טוב (גרוע) בשיר הראשון
"BLACK MIRROR". השירה כל-כך נבלעת בתוך הרעש, והשיר פשוט לא מצליח לסחוף כמו ששיר פתיחה צריך! וכן, אלבום מעולה.
תגובה מצור — 4 במאי 2007 בשעה 9:36
כל כך מסכימה!
אמנם לא הרחקתי לכת עד כדי קניית האלבום (_הכנס תירוץ כלשהו כאן_) אבל ניסיתי להוריד אותו בכל מיני גרסאות ובסוף נכנעתי והפסקתי להאזין, כי התחושה הזאת שמשהו לא בסדר (האשמתי את האוזניות) לא הרפתה.
אני משום בחינה לא אדם שמבחין בניואנסים של של סאונד, אבל זה ממש שיגע אותי.
כל הכבוד שהנחת (לי) את האצבע על זה.
תגובה מfranny — 4 במאי 2007 בשעה 11:26
קצת מוזר לי לשמוע את זה ממישהו שחושב שהאלבום ההוא של natural milk hotel הוא אלבום מופתי.
אני אסביר:
באלבום ההוא שלהם (במטוס מעל הים או משהו) יש באמת שירים יפים שבפעם הראשונה ששמעתי אותו מאמפי3 באמת חשבתי שמישהו צוחק עליי.
לא אהבתי אותו.
אבל מתישהו קניתי את הדיסק. זה מאותם דיסקים שאתה אומר : וואלה, אני חייב להבין על מה כולם (ואתה ביניהם) מדברים.
אז קניתי. ושמתי בקומפקט. ונחרדתי: זה כאילו שלקחו את הדיסק שניה לפני שהוא יצא והרימו את כל הווליום לרמה של דיסטורשן – וככה שחררו אותו.
אם *זאת* הגאונות שבו אז אני באמת לא מבין משהו.
לגבי ארקייד פייר: באמת לא שמתי לב למשהו לא בסדר בדיסק הזה. אולי צריך לשמוע את זה שוב בחדר שלי ולא באוטו.
תגובה מF1ReMaN — 4 במאי 2007 בשעה 11:53
קל להאמין שהחברה מהלהקה נשבו בקסם הכנסייה וברגע ספונציצי החליטו להישאר שם גם בשביל המיקס. אבל סביר להניח שמאותו רגע ועד ליציאה הרשמית של האלבום, החומר עבר יותר מזוג אוזניים אחד ביותר מחדר אחד.
בסופו של דבר כנראה שזה הסאונד שהם רצו.
אני בטוח שפיטר מרפי גאה בהם.
תגובה מספטמבר כהן — 4 במאי 2007 בשעה 18:27
אולי בגלל זה אני לא מת על הדיסק…?
תגובה מדואל — 4 במאי 2007 בשעה 18:45
תשמע, זו קונספירציה של חברות התקליטים
אוטוטו כל הקטלוג הישן שלהם כבר יצא בגרסת remastered
ולא ישאר מה למחזר!
מה עושים הם שאלו את עצמם, ובטח באיזו ישיבה סודית אחד הקודקודים עלה על הרעיון: "בוא נפיץ אלבום פופולרי במיקס מחורבן, ועוד עשר שנים נמכור אותו שוב לאותם אנשים בגרסה משופרת!"
אז כן. אולי בגרסה המשופרת יהיו גם שירי בונוס שווים ואז אני אקנה, כי בנתיים אני ממש לא אוהב את הנוכחי
תגובה מgoraly — 4 במאי 2007 בשעה 19:30
זה לא היית אתה ששלח לי את הלינק לדיסק הזה?
שוין.
תגובה מפרנק — 4 במאי 2007 בשעה 21:33
שכחתי לציין; אני מסרב להצטרף לפסטיבל זריקת הקקי רק כי כולם עושים את זה, מבחינתי זה אחלה דיסק.
תגובה מספטמבר כהן — 5 במאי 2007 בשעה 1:13
זה לא אחלה דיסק, זה דיסק אדיר.
אדיר, אבל בלי סאונד אדיר.
יכול להיות ש"ככה הם רצו אותו" , אבל בFuenral היה סאונד הרבה יותר טוב.
אני לא חושב שזאת "זריקת קקי", הרי לא תמצא כאן אף אחד שלא אוהב את הדיסק ובנוסף אומר משהו על הסאונד, אלא להפך. רוב הביקורת על הסאונד באה מאנשים שבעיניהם זאת יצירת מופת לא מושלמת.
תגובה מAmiRach — 5 במאי 2007 בשעה 11:57
Fireman – בדיסק של נוטרל מילק הוטל יש סאונד "לא איכותי" אבל אני דווקא אוהב את זה. במקרה שלהם, הם באמת הקליטו הרבה דברים חזק מדי, או עם מיקרופון קרוב מדי (כמו בהקלטת התופים), בכוונה תחילה. זה נשמע תמוה, אבל לי זה דווקא התחבר מעולה לאלבום ולהרגשה שלו. כשג'רמי מה-שמו מתחיל להכות בתופים כמו חיה רעה, הדיסטורשן שהם גורמים גורם לי להרגיש כאילו עוד שנייה האולפן שלהם מתפוצץ מרוב אנרגיה, כאילו המיקרופונים לא יכולים להכיל את ההתפרצות הזו.
אבל היי, כל אחד ואוזניו הוא
תגובה מגיאחה — 5 במאי 2007 בשעה 22:15
זה נכון לחלוטין, הדבר היחיד שמונע ממנו להיות קרוב למושלם הוא הסאונד. וגם בשלב המאסטרינג הוא לוקה. יצא לי לשדר אותו ברדיו, והייתי צריך להגביר ב-6-7 די.בי כדי להעמיד אותו באותה עוצמה עם השירים שבאו לפניו ואחריו. זה מחדל ברמה הטכנית.
אחרי שלב המיקסים, האלבום עבר כל כך הרבה ידיים ואוזניים (אסור לשכוח, הם כבר לא כל כך אינדי, ולא הוציאו באיזה לייבל מחתרת) שזה מוזר שאף אחד לא שם לב לעניין. אני חושב שאחרי שלב המיקסים בכנסייה, הם פשוט התרגלו כל כך לסאונד הזה העמום שכבר לא יכלו בלעדיו.
ואגב, אם זה נשמע כל כך טוב בכנסייה בשלב המיקס, ייתכן שהחדרים של כולנו (ובוודאי האוזניות) פשוט "יבשים" מדי יחסית לסביבה שבה נעשה המיקס. אולי כדאי לארגן האזנה קבוצתית לאלבום באיזו כנסייה בירושלים, כדי להנות מהסאונד כמו שהלהקה תיכננה אותו?
תגובה מעומר — 6 במאי 2007 בשעה 19:19
מסכים עם המאמר. לי כמפיק בעיות סאונד באלבומים שנובעות משיקול מוטעה (להבדיל ממקומות שבהם זה נשמע מכוון ונכון) גורמות לי לזנוח אלבומים טובים ולהתעייף מהר מהאזנה להם, במיוחד בעידן עודף האינפורמציה המטורף בו אנו חיים.
לי הייפ לא עושה את זה. אני מקשיב למוסיקה. כקורא מרוצה של העונג מיהרתי והורדתי את האלבום כדי להבין על מה המהומה. הייתי בהלם. זה פשוט נשמע חרא. לא הבנתי את מה כולם מהללים. אני לא הייתי מעביר עבודה כזו. לא יכולתי להקשיב לזה יותר. זה יצר אצלי אנטגוניזם מיידי ושקלתי להגיב באחד האתרים המהללים את האלבום ולומר את דעתי. השירים המורכבים המושקעים והיחודיים מקבלים כאן טיפול קלוקל שהורס אותם. העפתי את האלבום מהמחשב ונשארתי עם טעם רע שנדבק לי ללהקה הזו. וחבל.
תגובה מGodart — 7 במאי 2007 בשעה 23:25
נראה לי שעומר העלה רעיון מטורף.
זה יכול להיות באמת ריאלי לארגן השמעה של האלבום, נגיד במנזר אבו-גוש? אחלה מקום, אחלה סאונד! (הם נותנים לי לנגן שם על העוגב לפעמים)
זאת יכולה להיות חוויה כמעט דתית..
תגובה מAmiRach — 8 במאי 2007 בשעה 22:05
האלבום האחרון מדהים,
והסאונד שלו מיוחד, מרענן וקודר(בו זמנית, כן) ויפה.
השיר החמישי, ההוא שציינת, הוא אחד השירים הכי טובים באלבום, ותחושת החזרה שלו לאייטיז לפי דעתי היא גרנדיוזית.
עכשיו אני אלך להביא לעצמי מכות על כך שהשתמשתי במילה: "גרנדיוזית".
להתראות.
גרנדיוזית.
תגובה מאבשלום — 12 במאי 2007 בשעה 22:57