כן, כתבו כאן חברים נוספים! כל הטקסטים האורחים בבלוג 
כל הטקסטים שלי בעכבר העיר 
מילים מאת: יהונתן קלינגר
[שגם כתב כאן בעבר על Nine Inch Nails]
קשה לי להתייחס לדיסק החדש של רדיוהד בלי להתייחס לעבר המפואר (??) של הלהקה שגדלה ביחד איתי. אני לא נמנה על המעריצים הגדולים ביותר של רדיוהד, אני לא מכיר כל פרט טריוויה שקשור בחייהם ואני לא אספן אובבסיבי של ממורביליה של הלהקה. מצד שני, מתחילת גיל ההתבגרות שלי ועד היום רדיוהד היו שם, מושמעים בפלייליסטים, נטחנים עד עיפא באתרי האינטרנט וממציאים את עצמם בכל שנתיים מחדש. רדיוהד הופיעה בפרק האהוב עליי של סאות'פארק – Scot Tenorman Must Die, כאשר הם צוחקים על סקוט טנורמן לאחר שאריק קרטמן גורם לו לאכול את ההורים שלו.
עם זאת, לאחר הקשבה אינטנסיבית לדיסק החדש של רדיוהד ביומיים האחרונים, אני לא מצליח למצוא את נקודת האחיזה; את אותה נקודה שהיתה לרדיוהד ב- Just, ב- Exit Music for a Film, ב- Airbag. הדיסק של רדיוהד היה יכול להיות מהפכני אם הוא היה משוחרר ב-95', אבל לא ב-07'. אם בשיר 15 Seconds רדיוהד משלבים את התופים האלקטרוניים שכבר שולבו קודם לכן על ידי Nine Inch Nails, על ידי UNKLE ועד ידי רדיוהד עצמם ב- 2+2=5, כל בכי של תום יורק לא יוכל להגיד משהו חדש. רדיוהד מנסים להמציא את עצמם מחדש ולא מצליחים.
הדיסק החדש, In Rainbows, הוא הרבה יותר מוסיקת רקע מכל דבר אחר. הוא מספק חווית האזנה בעת שאתה כותב את הביקורת האחרונה על הדיסק של רדיוהד לבלוג של רנן, הוא מספק האזנה נחמדה בעת שאתה קורא ספר, אבל בשום פנים ואופן אתה לא תעצור לרגע, תפסיק את מעשייך ותחליט להתלבט לגבי שיר מסוים, תגביר, תחליש, תצעק, תזכור את המילים. רדיוהד הרגו את עצמם, הם עשו זאת כיוון שלא הצליחו להראות את מה שהראו בשלושת הדיסקים הראשונים שלהם: חדשנות בזמן שאף אחד לא מחדש. ללהקה שוהקמה ב-92' היתה צריכה להיות אמירה כבדה מאוד ב-07', אמירה שיוצאת נגד השטחיות ב- NuPop ונגד העדר התוכן במוסיקה שרק מחמיר מאלבום מסחרי לאלבום מסחרי; לכן, דווקא הרצון של רדיוהד לשחרר את הדיסק תחת מטריה חופשית, כשכל אחד יכול להוריד אותו מהאינטרנט, הפך להיות הרבה יותר ספין תקשורתי מאשר כל דבר אחר.
לשם השוואה, קאניה ווסט שחרר השנה את הדיסק Graduation; כמו כל אמן אחר, גם הדיסק הזה לא טרח להיות משוחרר בחינם באינטרנט, אולם, חברות המדיה בחנו את תפוצת הדיסק לאחר שהוא דלף לרשת באמצעות תוכנות שיתוף קבצים והבינו שהוא יהיה להיט. ווסט מצליח לחדש היכן שאף אחד לא חידש מעולם, הוא גורם למאזינים חדשים להתלהב מדואט שלו עם כריס מרטין, ומשלב מוסיקה עכשיווית יותר מאשר כל אמן אחר היום. לעומת זאת, אם הדיסק החדש של רדיוהד היה דולף, בלי שום מדיה תקשורתית ובלי שום הייפ על כך שרדיוהד נותנים את הדיסק בחינם, אני בספק אם זה לא היה מסמן את סופה של רדיוהד.
אכן, יצירת המופת של ת'ום יורק ככל הנראה הסתיימה כאשר שר עם PJ Harvey את The Mess We're In; הייחוד הגדול של רדיוהד היה בכך ששום להקה לא נשמעה כמוהם מ-92' ועד 04'. גם את Pablo Honey אף להקה, עד היום, לא הצליחה לשחזר. הסאונד הייחודי, הרעש, המילים הנכונות במקום הנכון. בדיסק החדש אין את הייחודיות, לא של רדיוהד ולא של אף אחד אחר.
איזה בולשיט.
רדיוהד אולי לא ממציאים כאן סאונד חדש, לא שוברים את התבנית ולא מקדימים את זמנם. את זה הם עשו מספיק בעשור האחרון. מה שהם כן עושים כאן, ונדמה שקלינגר שכח לגמרי את הקריטריון הפעוט הזה בבואו לדון את האלבום, הוא ליצור שירים מצוינים.
אני מטורף על רדיוהד, אבל בהחלט לא מעריץ עיוור שלהם ולא מתעלף מכל שיר ושיר (האלבום הקודם שלהם, למשל, מאכזב אותי מאוד בחלקו). אבל משירים כמו "I Will" מהאלבום הקודם (אם לא רוצים ללכת רחוק) או "Nude" מהחדש אנשים מתרגשים היום ובטח יתרגשו גם בעוד עשר שנים. מישהו כאן עדיין מתרגש היום משיר של קנייה ווסט מלפני 3 שנים? נו, באמת. ווסט מחדש את המלתחה האחרונה בתצוגת האופנה המתחלפת-תדיר של הפופ, וגם אם יש לו כישרון בתחומו (ויש לו), לאמנות שלו יש הרבה פחות ערך מאשר להיפ הופ של קומון או דה רוטס, למשל. הוא בלינג-בלינג. אמנם בלינג מגניב, אבל בלינג.
אבל סטיתי מהנושא.
הנקודה שלי היא כזו: רדיוהד לא ממציאים את עצמם כאן מחדש, וזה בסדר גמור, כי השירים עדיין נהדרים. רוב האמנים שאנחנו מכירים ואוהבים לא ממציאים את עצמם מחדש בכל אלבום ואפילו לא בכל עשור (אלא אם כן קוראים להם דיוויד בואי). אבל משום מה, אנשים מצפים מרדיוהד לעשות את זה. רדיוהד אף פעם לא המציאו כלי נגינה, הם רק לקחו דברים שקיימים במקומות אחרים (זאת יודע כל מי ששמע אפקס טווין לפני שיצא קיד איי, למשל) ורתמו אותם לטובת היצירה שלהם.
הקטע של קלינגר בוחן את האלבום החדש מכל הזוויות מלבד זו האמנותית. אם מתעלמים מההייפ, משיטת ההפצה, מהציפיות, ממה שהיה פעם וממה שיהיה בעתיד ופשוט עוצמים עיניים ומקשיבים לשירים בלי כוונה לרוץ ולכתוב עליהם אלא פשוט כדי להאזין (זוכרים שהיינו עושים את זה פעם?) – מגלים שהמוזיקה, זו שבשבילה אנחנו פה מלכתחילה, מציעה כישרון וערך שנדיר למצוא כיום. רדיוהד היא אולי לא הלהקה הכי מדהימה בהיסטוריה האנושית, והיא אולי לא מוכרת כמו קנייה פאקינג ווסט, אבל נראה מה תגיד בעוד חודשיים, כשהדיסק יחלחל.
תגובה מגיאחה — 14 באוקטובר 2007 בשעה 22:48
וואללה גיא, "בולשיט", גם תרבות דיון וגם סטייל והכל במילה אחת…
תגובה מרועי — 14 באוקטובר 2007 בשעה 23:42
גיאחה,
ניסיתי, באמת ניסיתי. שלחתי לרנן את הביקורת הרבה אחרי ששמעתי את הדיסק עשר פעמים. הביקורת היתה התסכול שלי על זה שאולי אני לא מצליח להבין מה הם רוצים, אבל הדיסק הזה, בניגוד לאחרים, פשוט לא נוגע בי איפה שהקודמים עשו את זה. לכן הייתי צריך ניתוח קר, כי הרגש בדיסק החדש לא קיים.
תגובה מיהונתן — 15 באוקטובר 2007 בשעה 0:22
אני לא הייתי ממהר לשפוט דיסק חדש של רדיוהד כל כך מהר, כבר קרה לי יותר מדי פעמים שזה היה נשמע מוזר או לא מיוחד ורק אחרי זמן מסויים הבנתי שזה פשוט גאוני. אותו דבר אני יכול להגיד על הדיסק סולו של ת'ום יורק. הקשבתי לדיסק החדש של רדיוהד כמה פעמים (לא הרבה אמנם), אבל למדתי שאיתם צריך להיזהר, טמונים אוצרות מדהימים בדיסקים שלהם, ולדעתי גם בדיסק הזה.
ובכל מקרה, צריך להוריד בפניהם את הכובע, הם הצליחו לחדש, לשנות, לעוות ולהמציא מחדש ותמיד הקדימו את תעשיית המוזיקה בדור אחד לפחות…
תגובה מדן-אל — 15 באוקטובר 2007 בשעה 0:37
הדבר הכל כך נפלא בבלוגים הוא החופש המוחלט להתבטא כאוות נפשך. כאן לא תמצאו עורכים מעצבנים שמורידים לכם מהמלל רק כי השפה שלכם לא נאותה, כאן תוכלו לקלל אפילו את הלהקה שרנן הכי אוהב… באמת-בלוג זה אחלה. אבל- לעניות דעתי, אם יש להקה אחת ויחידה בעולם שאסור בתכלית האיסור לשלול אותה בביקורת,בין אם היא בונה ובין אם לא, היא רדיוהד. אני לא מחדשת לאפאחד פה את גדולת הלהקה הזאת, ולצורך העניין גם יונתן וגם יתר התגובות לא שמות בצד את חשיבותה. לי פשוט צורם באופן אישי כשמעבירים ביקורת על גאונות. אני לא שמעתי את הדיסק המדובר ולכן אולי תמצאו שורות אלו לא ממש אובייקטיביות, רק אציין אם כן-שמעולם לא שמעתי שום דיסק של רדיוהד ב"דליפות" אינטרנטיות, תמיד כשיצא דיסק-הלכתי לחנות הדיסקים הקרובה לביתי ומבלי לשאול שאלות-רכשתיהו. הנקודה שלי היא אם כן-אתה יכול לאהוב, יכול לשנוא וכאן יש לך את הבמה רק לעצמך להתבטא כאוות נפשך,אבל נא עשה הפרדה בין חוסר אהבה ליצירה ובין אי היכולת שלך להבינה… (יונתן-שורות אלו לא נכתבות בעויינות, כמו הפוסט שלך-זוהי רק דעתי)
תגובה מליאת — 15 באוקטובר 2007 בשעה 3:14
ליאת,
תשמעי את הדיסק ואז נדבר.
תגובה מיהונתן — 15 באוקטובר 2007 בשעה 9:45
יהונתן,
הולך להיות לך ממש קשה לרדת מהעץ הזה.
אבל בכל זאת אני מקווה שתחזור בך בעוד כמה חודשים.
אני כבר נהניתי לא מעט מדיסקים שחידשו הרבה פחות ממה שרדיוהד מחדשים ביום (או אלבום) רע…
וליאת, באמת תשמעי את הדיסק (איך עדין לא שמעת?!)
תגובה מדן-אל — 15 באוקטובר 2007 בשעה 13:21
יונתן-אשמע את הדיסק.ייתכן ואולי לא אבין אותו אבל בוודאות לא תשמע שום ביקורת משום סוג שהוא בנוגע אליו- כמו שציינתי בתגובה הראשונה…
דן-אל – התחלתי עבודה חדשה ואין לי זמן לנשום, לכן טרם שמעתי… (:
תגובה מליאת — 15 באוקטובר 2007 בשעה 14:11
אני לגמרי מסכים עם דן-אל, רדיוהד זו להקה שדורשת קצת זמן הפנמה. הקשבתי ל In Rainbows ואכן, הוא לא אלבום שאוחז בך בצורה מיידית, אבל תחושת בטן אומרת לי שיש שם כמה פנינים שהולכים לחשוף את עצמם.
תגובה מDodo — 23 באוקטובר 2007 בשעה 8:27
לסיכום-(לפחות מבחינתי…) : יונתן- שמעתי את הדיסק. הוא נפלא… זה ממש רדיוהד של פעם! אולי ציפית למשהו אחר כי אין ספק שבשנים האחרונות רדיוהד לקחו כל מיני כיוונים, חידשו והתחדשו באופן די רציף. אני דווקא שמחתי לשמוע פחות יללות (של טום או של גיטרות), ויותר מוזיקה מהבטן, זה דיסק שהולך להיות אפילו יותר מדהים בחורף הקרב עלינו לטובה.אני כבר מדמיינת את ההאזנה לו מתחת לפוך (:
ת-ע-נ-ו-ג !
תגובה מליאת — 24 באוקטובר 2007 בשעה 20:35
וידוי:אני מעריץ עיוור.לדעתי רדיוהד גדולים כמו(אולי אפילו יותר)מהביטלס והסיבה לכך היא שהם הצליחו לשחרחר יצרת מופת אחרי יצירת מופת שהקשר היחיד בניהם הוא הלירקה.גדולה זו של יצירות מופת בסיגנונת כל כך שונים ובכל זאת עם משהו מקשר בניהם שמורה לטובים ביותר(ע"ע פינק פלויד,בואי וכו') .עכשיו שזה מאחורי הנה הדעה שלי על האלבום החדש :הוא לא יצירת מופת,אין בו שום חידוש ולא רק שהוא לא מחדש הוא נשמע כמו לקט של שירים שרדיוהד לא הוציאו,אבל הוא טוב,סליחה,טוב מאוד .הבעיה של רדיוהד(וזה ברור עכשיו יותר מאי פעם)זה שהם מתחרים במפלצת שהם(או אולי מעריצים עיוורים כמוני/ו?)יצרו,והמלחמה הזו אבודה מראש. כמו כל המכורים,גם מכורים למוזיקה כמונו רוצים לחזור לראשוניות.לפעם הראשונה שהתפעלנו מדה בנדס,אוקי קומפיוטר וקיד אי וכמו כל המכורים ,ככל שהזמן עובר יש לנו יותר ציפיות מהסם ואכזבה גדולה שהסם לא משפיע כמו פעם.כדי לא להיכנס לתסבוכת הזו אני פשוט לא מצפה.לא בקטע הפסימי, אלא מתוך הבנה שהפעם הראשונה עברה ,שאלבומים גדולים כאלה כנראה(והלוואי שאני טועה)לא יחזרו.לא ,אין סיבה להיכנס לדיכאון יהיו להקות אחרות שיוציאו אלבומים גאונים וכן זה יקרה פעם בכמה שנים,אבל בנתיים יש לנו אלבומים טובים מאוד להנות מהם ושעוזרים לנו לחכות בסבלנות לדבר הבא שיפיל אותנו לריצפה.אני יודע שהבקשה שאני הולך לבקש היא לא אפשרית,אבל בכל זאת,תעצמו את העניים לרגע ותחשבו שאתם מקשיבים ללהקה שזה האלבום הראשון שלה,מה אתם חושבים על האלבום עכשיו?
לדעתי אחד הטובים שיצא בזמן האחרון.
תגובה מהמתנחל — 27 באוקטובר 2007 בשעה 19:53
האלבום של רדיו הד גרוע.
חד משמעי.
תגובה מרון — 10 בנובמבר 2007 בשעה 18:59