A drummer (!)

בדיחות מתופפים הם אולי מהנפוצות בז'אנר הבדיחות על מוזיקאים, וגם ללא ספק המצחיקות ביותר. כמה וכמה אוחזי מקלות קמו מהכיסא לקדמת הבמה במהלך ההיסטוריה של המוזיקה המודרנית, כמו פיל קולינס ודייב גרוהל, או בסטנדרטים הישראליים – ירמי קפלן. בכלל, נראה שמתופפים הם זן מיוחד בנוף, חלקם נהנים או סובלים מאנונימיות מוחלטת באחורי הבמה, חלקם מתנסים בעוד תפקידים בלהקות וחלקם הגדול פשוט מתמקדים בכלי המורכב ביותר במוזיקה ומוצאים להם את הכיוונים החדשים ויוצרים לעצמם כל מיני פרוקטים. אחד מהם הוא ג'ימי צ'מברלין שהיה המתופף האגדי של הסמשינג פמפקינז, ועם הצלחתה ההיסטרית של הלהקה בשנים הראשונות של הניינטיז הפך להיות אחד מהמתופפים המוערכים בעולם. בדרך הוא גם הספיק כמובן להתמכר להרואין – ולצפות בחברו, ג'ונתן מלווין (קלידן ההופעות של הפמפקינז) מת לו מול העיניים ממנת יתר. אחרי זה הוא פוטר מהלהקה, לקח טיים-אוף והתחבר לסופרגרופ The Last Hard Men עם קלי דיל מהברידרז ו'סבסטיאן באך' מסקיד רואו. מאוחר יותר הוא וקורגן סידרו את העניינים בינהם וצ'מברלין חזר לפמפקינז לקראת הקלטת אלבומם האחרון. אחרי הפירוק הוא המשיך עם קורגן וחילטר איתו את Zwan ז"ל. השנה הוא חשף לעולם מעין פרויקט סולו שנקרא Jimmy Chamberlin Complex והוציא אלבום בשם Life Begins Again שהוא בחציו אינסטרומנטלי וביתר מארח כל מיני סולנים וגם את בילי קורגן ברצועה היפהפיה Loki Cat (אפשר לשמוע את שיתוף הפעולה הזה ועוד טראקים מהאלבום באתר הרשמי של הפרויקט). הייתי אומר שהוא חזר לעצמו באלבום הזה, כי זה משהו מורכב מעניין ונדיר שמציף אותי ברגשי הערכה כלפי הבחור הכבר-לא-כל-כך-צעיר הזה שעוד מצליח להוציא מעצמו ערימות של כישרון שכולם כבר חשבו שנעלם לו מזמן.
עוד מתופף מוערך עד מאוד הוא כריס מייטלנד, שפרש מ- Porcupine Tree לפני הקלטות האלבום In Absentia והלך לדרכו שלו כדי להקים בסופו של דבר את הפרויקט המעניין Kino עם הבסיסט של מריליון. מה שיצא להם הוא Picture שיצא השנה, אלבום לא רע של ניו-פרוג דיי קליל וטיפה פופי, ממש לא יצירת מופת אבל משהו שבהחלט אפשר להנות ממנו. בכל מקרה אפשר וכדאי לשפוט בעזרת הרצועה הראשונה מהאלבום, Losers Day Parade.