כן, כתבו כאן חברים נוספים! כל הטקסטים האורחים בבלוג 
כל הטקסטים שלי בעכבר העיר 
מילים מאת: ליאת רוזנברג
[שכתבה כאן גם על 2005 Leeds Festival ועל הופעה של היהודים]
זה התחיל בשיחה פשוטה בין שני אנשים. האחד היה מתן, שעובד איתי (זה המקום להודות לו – אז תודה מתן!), והשנייה הייתה אני. העברנו לנו משמרת נינוחה, ובין הגשת כוס קפה אחת לשנייה, הוא שאל אותי את השאלה שהתירה לנס מוזיקלי חדש לחדור לי אל התודעה :"תגידי, שמעת על אסף אבידן..?". לאחר שהוא סיפר לי על ההתרשמות שלו מהיוצר הישראלי החדש הזה, החלטתי לנסות ולבדוק האם יש דברים בגו (במייספייס..).
כבר הרבה זמן שאין לי כוחות לשמוע דברים חדשים. גיליתי עם השנים ובמרוצת הזמן, שנוצרה לי מין נישה מוזיקלית נינוחה, חמימה ומוכרת, וממש, אבל ממש אין ברצוני להרחיבה. כנראה ש
פשוט שיעמם לי באותו היום (תודה לאל על שיעמום!). אז בתום המשמרת, חזרתי הביתה, הקשתי בגוגל את שמו והגעתי למייספייס שלו. כשהצלילים החלו להתנגן הרגשתי במין חמימות מוזרה שעוטפת אותי, כזאת שמזמן לא חוויתי, אמריקאית כזאת, של עצי אשוח ואורות מנצנצים, כזאת שיש רק בסרטים קיטשיים, חמימות של מפזר חום בלילה לונדוני, של אהבה חדשה… (עניין ה"קיטש" הועבר בהצלחה ? 
)
ואז הפלא המשיך לעטוף – הוא התחיל לשיר. הדבר הראשון שעשיתי זה לפקוח את העיניים ולראות שאני אכן במייספייס שלו ולא של איזו זמרת מוכשרת ביותר שלצורך העניין מתה כבר כמה וכמה שנים ובטח ובטח שאין לה "מייספייס", אני לא אנקוב בשמות כי אני בטוחה שלאסף כבר נמאס מההשוואה הזאת בינו לבינה. ובכן – לאחר שגיליתי שאני אכן במקום הנכון, הדלקתי לי סיגריה, ועצמתי את עיניי בחזרה, וזה חברים – היה היום שבו התאהבתי. באסף אבידן.
את זה שיש לי חבר שאוהב אותי מאוד – חלקכם כבר יודעים. הוא לא עמד בזה שאני (!) מכניסה לתוך הנישה יוצר חדש, זה כנראה ריגש אותו. אז מיד הוא הלך ורכש עבורי גם את האי.פי שלו – Now That You’re Leaving וגם את הדיסק החדש שלו – The Reckoning. בשניהם כמובן הוא מלווה על ידי להקתו הנפלאה, "המוג'וס".
השלב הבא היה כמובן: הופעה!
ביום שבת, ה- 21/6/08, הלכתי עם אחי אייל, ועם שרית ועם חן לראות אותם מופיעים במועדון הברזילי ביחד עם להקת 'קולולוש'.
הגענו מוקדם כדי לוודא שיהיו לנו כרטיסים, והופתענו לגלות שעל אף שהברזילי סגור בשעה 21:00 בערב, מאוגדים בחוץ לפחות כ- 100 איש, שכמונו, הקדימו על מנת לוודא שישיגו כרטיס. ממש הפתיע אותי ה- "באז" הזה שיש סביבם, ולא ידעתי עד כמה בעצם, הלהקה בכלל ואסף בפרט, הם תופעה מתפשטת..
הדלתות נפתחו. הכרטיסים אזלו כמו שוקו בשקית ביום שאחרי ל"ג בעומר (מהמכולת השכונתית..), ומהר מאוד – לא נשאר סנטימטר אחד לעמוד בו. הקהל היה משולהב למרות שההופעה עוד לא החלה בכלל, בכל פינה אנשים דיברו על "איזה מדהימים הם", "זו ההופעה הראשונה שלך ? באמת? זו כבר החמישית שלי" וכן הלאה וכן הלאה.
ואז הוא עלה.
צילום: נועה מגר
הדבר הראשון שיצא לי מהגרון בקולי קולות היה "אסף תעשה לי מיליון ילדים!". הוא נתן לי להביך את עצמי ומיד אחר כך, הנס התחיל לרקום עור וגידים ממש אל מול עיני הפעורות. את שני השירים הראשונים, Reckoning Song ו – Maybe You Are, אסף ביצע לבד, בלי המוג'וס, נותן לקהל 'לעכל' אותו לאט לאט. אני חושבת שפה הבנתי שההאזנה לאסף בדיסק שונה פי מיליון מלראות אותו לייב. הוא אומן של הופעות, הוא צריך את החופש הבימתי הזה, לאלתר, לשלהב את הקהל, לסחוף אותנו איתו אל נבכי נשמתו הזקנה אך היפהפיה מאין כמותה.
התרגשתי. אני חושבת שאפילו עבר בי רעד. לא כל יום רואים פלא. לא כל יום זוכים ליהנות ולהעריך פלא. אתמול זכיתי.
המוג'וס עלו. ביצוע מושלם וקיצבי ניתן ל- Hangwoman , נותנים הרגשה של המערב הפרוע בהתהוות. המשיכו ב- This Cool – אנרגיה מתפרצת! פלא נוסף עולה לבמה: הדס קליינמן על הצ'לו. ביחד הם מבצעים את Her Lies, שלטעמי זהו אחד השירים הכי מרגשים בדיסק. אסף מאלתר בשירה/צרחות נעימות, כואבות, מחלחלות, מרגשות, ואם עד כאן עוד לא השתכנעתם – תתחילו לקרוא מהתחלה! באמצע השיר מצטרף הראפר של קולולוש ונוצרת חווית היפ-הופ מקפיצה. בקיצור, גאוני!
לא אכתוב על כל שיר ושיר, אחרת הפוסט הזה לא ייגמר, רק אציין שקולולוש עלו אחרי אסף והמוג'וס, ובסוף שתי הלהקות איחדו כוחות וביצעו את Walk This Way ואת A Phoenix Is Born.
אסיים בתודה ענקית לאסף והמוג'וס שלו, שסגרו לי את השבוע בצורה הכי טובה שיש, תודה לרועי על הסטליסט, המון המון המון בהצלחה שיהיה, ומה שלא יהיה – תדעו שאני, אייל, שרית וחן מגיעים מהיום לכל הופעה!
***
גשו למייספייס, פרגנו.
וידאו'ס מההופעה הזו:
Your Anchor
Maybe You Are
This Cool
Her Lies
ומהופעות נוספות, כאן
אלבום מעולה. עוד לא יצא לי לראות אותו לייב, אבל גם זה יבוא
תגובה מPopTart — 23 ביוני 2008 בשעה 15:34
יפה כתבת!
אכן להקה אדירה!!!
אלבום חובה בכל בית!
תגובה מיובל — 23 ביוני 2008 בשעה 17:04
אז ככה- אם יש באפשרותי לעשות עוד קצת יח"צ על חשבון הבית אז אני מפרגנת ובכייף!
אסף והמוג'וס הולכים להופיע ב:
מיץ' פאב בראשון לציון היום, 23/6, בשעה 22:00.
בארוק בבאר שבע – מחר, 24/6, בשעה 22:00, מופע כפול ומיוחד ביחד עם קולולוש.
מעבדה בירושלים ביום חמישי, 26/6, בשעה 22:00.
שוני בבנימינה ביום שבת, 28/6, בשעה 21:00.
תגובה מליאת — 23 ביוני 2008 בשעה 17:29
סחטיין ליאת
אני כנראה אגיע לגיג בירושלים וגם לשוּני.
יהיה כיף!
תגובה מנועה — 23 ביוני 2008 בשעה 19:35
תשאלי את הגבר בבית אם הוא רוצה לקחת את הדוד מחו"ל להופעה בירושלים ביום חמישי. או שאני פשוט אלך איתך וזהו…
תגובה משחר — 23 ביוני 2008 בשעה 21:22
ליאת שלי – למרות שאת היחידה שלא חושבת כך, כרגיל – כתבת מדהים!
שחר – נראה לי יותר הולם ליסוע לראות אותו בשוני בבנימינה בשבת, אתה לא חושב?
תגובה מרנן — 24 ביוני 2008 בשעה 0:39
נכון שהיה מדהים??!! גם אניהייתי בהופעה הזו (ובחמש אחרות
) ואסף + הלהקה רק הולכים ומשתבחים! אני לא חושב שהיתה כאן תופעה כזו בסצינת האינדי מאז ומעולם! איזה כיף לנו שיש לנו דברכזה שצומח לנו בארץ היבשה שלנו
כתבת מעולה וכיף שמישהו מפרגן לו ותיעד את ההוםפעה הכיפית הזו
תגובה מזנזיבר (הקטן) — 24 ביוני 2008 בשעה 0:47
אכן כתבת נהדר על תופעה אדירה! יייאלה, שיצא לנסות את מזלו בחו"ל. כולנו מאחוריו, מחזיקים אצבעות!!
תגובה מevilK — 24 ביוני 2008 בשעה 9:46
יופי, עוד אינדי בוי הופך למיינסטרים. בדיוק מה שהיינו צריכים
תגובה מדורון — 24 ביוני 2008 בשעה 16:55
דורון – אז ככה- מדוע אתה מניח שהטעם שלי הוא כזה "מיינסטרים"?… או אולי אתה בעצם טוען שהפרסום יוביל אותו למיינסטרים? או שאולי אתה לא יודע להקשיב ולהבין- שבין "אינדי" לבין אסף אין כ"כ קשר… או שפשוט יש לך יום רע ובא לך שכולנו נדע מזה ? (נו הארד פילינגס
) בכל אופן- אם להפוך למיינסטרים אומר שהחבר'ה המאוד (!) מוכשרים האלה יצליחו ובגדול- אני מצביעה למפלגת המיינסטרימים מהיום !
תגובה מליאת — 24 ביוני 2008 בשעה 17:23
ליאת – אין כל רע במיינסטרים ולא טענתי חלילה שהטעם שלך קלוקל. פשוט לפעמים, אחרי שאתה מתאהב באמן כלשהו מאיזה פינה בארץ, אחד כזה שמקליט לבדו בחדר השינה וכיף לך לראות איזה תהליך עברו השירים עד שהגיעו לשיא עצמתם על הבמה, לפעמים זה קצת עצוב לדעת שאולי כל הקסם הזה יפוג אחרי שיצליח בטירוף (ואסף בהחלט יצליח ובגדול, לדעתי גם בחו"ל), וכל מה שישאר ממנו זה זכרון לשיריו היפים עוד כשהיה אמן שוליים ואנונימי מירושלים. יש הרבה מקרים כאלה בארץ: הצטערתי לראות להיכן לקחו עצמם רוקפור אחרי ההצלחה עם האלבומים הראשונים המדהימים, או דוכין של הראשונים שלו, איפה הילד עם הראשון או אפילו היהודים אחרי הדיסק השני. פאק איט- אפילו הקספרים!, מלכי הילדות שלי חוזרים עכשיו והולגים להרוס לעצמם את כל המורשת… לזה התכוונתי כשזרקתי "אינדיבוי הופך למיינסטרים". אולי זה היה קצת נוקב מידי. אבל את מבינה מהיכן ההרגשה מגיעה? זה קורה כל הזמן, לא רק אצלינו. לפעמים קצת מציק לראות את זה מהצד.
תגובה מדורון — 24 ביוני 2008 בשעה 18:21
מבינה לגמרי על מה אתה מדבר, אבל לפעמים עדיף ליהנות מה"כאן ועכשיו", לפני שהקסם אולי יפוג ואולי לא, ובעיניי סוג כזה של הנאה שאני חווה ממנו כרגע- היא מה שמשנה.
תגובה מליאת — 24 ביוני 2008 בשעה 18:38
יופי של ביקורת! יופי של צלילים! בפעם הבאה שאהיה ליד חנות תקליטים ארכוש לי. איפה אפשר לקנות חוץ ממוזיקה נטו?
תגובה מדסטני — 25 ביוני 2008 בשעה 17:24
ניתן לרכוש גם בדיסק- סנטר
תגובה מליאת — 25 ביוני 2008 בשעה 19:04
יצא לי להיות גם אתמול בהופעה במעבדה. היה שווה להפסידאת המשחק!
תגובה מזנזיבר (הקטן) — 27 ביוני 2008 בשעה 12:15
מילים יפות אמרת על להקה יפה. פעם הבאה שהם בת"א – צריך לבדוק באמת מתי :–) – אני שם!
תגובה מפטריק — 1 ביולי 2008 בשעה 16:01
….אה
קצת באיחור אמנם אבל גם אני נפלתי בעניין
ורכשתי את החדש
.וכמה עותקים שלו נמכרו לאנשים אחרים בהמלצתי הנרגשת
,אסף
.תעשה לי חשבונית
.פוסט מצויין ליאת
תגובה מעמי — 4 ביולי 2008 בשעה 11:49
הפעם הבאה היא ב 17 ליולי, הופעה בבארבי תל אביב.
תגובה מליאת — 5 ביולי 2008 בשעה 10:23
בהיסטוריה הקצרה של הרוקנ'רול הישראלי, מעטים היוצרים שמצד אחד ייצרו כל כך הרבה באז, ומצד שני- הצליחו להביא לי את הנרווים ברמה שלא זכורה לי.
מה לא אמרו על אסף אבידן, שג'ניס ג'ופלין, לא פחות, שרה מהגרון שלו, שרוברט פלאנט יכול לפרוש, שיש לו קול שכמותו עוד לא נשמע.
האמת, אסף אבידן שר בקול ייחודי (אני לא סתם נמנע מלכתוב שיש לו קול ייחודי, ואגיע לזה בהמשך), אבל זה לדעתי ייחוד של גימיק. כזה שמחזיק שיר- שניים ואחר כך פשוט מנסר לך באוזניים. ברגע הראשון חשבתי: "וואו, מה זה הקול הזה? זה באמת גבר שר?" אבל אחרי שתפשתי את הפרינציפ, הבנתי שחוץ מרעש וצלצולים, אין כאן הרבה. נכון להיום, בעיני, אסף אבידן הוא "וואן טריק פוני". לאורך כל הדיסק הוא מפיק מפיו מין פאלצט צרוד, צורמני וחד מימדי, בלי ניואנסים, שגורם לך להביט לאחור, במחשבה שמישהו עומד שם ומשפשף ניירות זכוכית. ושלא תבינו אותי לא נכון. אני לא חושב שיוצר, סינגר-סונגרייטר, צריך להיות בעל קול זך ונעים כמו של אסתר עופרים. ממש לא. בוב דילן, טום וויטס, רוד סטיוארט, לואי ארמסטרונג, וכן, ג'ניס ג’ופלין – הם רק חלק מהאמנים שלא בורכו בקול "יפה" ונעים לאוזן , אבל השתמשו בו כדי ליצור ולהגיש שירים שהותירו חותם על דורות שלמים. איך הם עשו את זה, למרות, ואולי בגלל הקול המיוחד שלהם? הם שלטו בו. אצל אסף אבידן, נדמה לי שהקול שלו שולט בו ומתפרע בלי חשבון. אסף מצוטט כמי שהושפע מנינה סימון, אריקה באדו ולוריין היל. חבל, לדעתי, שלא לקח מהן גם את היכולת לשיר עם הנשמה. אבידן עוסק בדיבוב סרטים. ומדובבים כידוע, מפיקים מגרונם צלילים שאינם בהכרח הקול הטבעי שלהם, אלא עושים בו מניפולציה ויוצרים קולות שהם סוג של אפקט בהתאם לאופי הדמות שהם מדבבים. זה, בעיני, סיפור השירה של אסף אבידן וזו הבעיה הגדולה שלה. במשך כל הדיסק שלו הוא נותן את ההרגשה שהוא מתאמץ, משתדל ויוצא מגדרו כדי להפיק את אותו קול "מיוחד". בעצם, זה לא קול. זה אפקט. בשיר אחד או שניים בתקליט, ניכרת השפעה של לד זפלין, והיה מי שאמר שאסף שר כמו רוברט פלנט. הוא לא. הוא שר כמו שרוברט פלנט צורח. אבל רוברט פלנט לא צורח בלי הפסק. רוב הזמן רוברט פלנט שר, לפעמים הוא לוחש, לעתים הוא צועק – והוא ממש צורח רק כשזה מתבקש. כי ככה זה עם צרחות, צריך לצרוח אותן כדי להדגיש משהו. אם אתה עושה בהן שימוש תמידי, אתה מוציא מהן את כל הטעם. וזה חבל, כי ניכר בדיסק של אבידן שהוא באמת רוצה לתת את הנשמה, אבל לא ברור של מי. הלחנים בדיסק הם בעייתיים וגם רוב הטקסטים הם פוזה. אתה אוהב בלוז? למה שלא תוותר על כמה שירים חלשים ובמקומם תבצע כמה סטנדרטים מוכרים? במיוחד כשהמוג'וס מצטיינים בנגינה חדה, מלוכלכת במובן הטוב, עם אנרגיות רוק'נרול והרבה כשרון.
באמצע הדיסק. בקטע מספר 8 בדיסק, מתחבאת הפתעה, שהיא גם חידה וגם פתרון. הוא נקרא Phoenix is bornובמשך קצת יותר מדקה, אסף משמיע מן המהום בסגנון "הו הו הו הו", אבל מה שמעניין, זה שהוא עושה את זה בקול רגיל וגברי, בלי צרידות ובלי מניירות. פתאום מסתבר שיש לו קול אחר.
הדיסק נקרא The Reckoning שזה באנגלית סיכום, (עשיית) חשבון. עכשיו, כשהאלבום הראשון כבר מאחוריו, כדאי לדעתי לאסף אבידן לעשות רקונינג . אני מקווה בשבילו שבאלבום השני תהיה יותר מוסיקה ושבפעם הבאה יתאמץ ליצור משהו אישי. שנראה שמתחת לכל ההייפ הזה יש גם משמעות. בשביל לשמוע את ג'ניס, אשים על הפטפון תקליט שלה. בדיסק הבא של אסף אבידן, אני מצפה לשמוע אותו.
תגובה מראובן ברדך — 18 בספטמבר 2008 בשעה 6:49