כן, כתבו כאן חברים נוספים! כל הטקסטים האורחים בבלוג 
כל הטקסטים שלי בעכבר העיר 
גשו לכאן ותנו לזה לרוץ. על אחריותכם בלבד.
גיאחה שלח לי לינק ארור. מה זה לינק ארור? לינק שמפיל אותך לרצפה, ולא במובן הטוב של הביטוי. הוא שלח אותי לשמוע את השיר החדש של כריס קורנל.
קורנל דחה את הופעותיו באירופה ובישראל בין היתר, מיוני לאזור אוקטובר בטענה שהסיבוב מתנגש עם רצונותיו להקליט אלבום חדש. סבבה. פירגנו. האלבום האחרון דיי סרח אבל כולנו זוכרים לו חסד נעורים ורוצים שימשיך להוציא אלבומים ואולי יבוא יום והוא יחזור לעצמו, אולי יכתוב אלבום מעולה נוסף כמו Euphoria Morning, או יזכיר לנו קצת את עבודתו עם סאונדגרדן. אפילו האלבום הראשון שלו עם Audioslave היה לא רע. בקיצור, נתתי לו זמן. אולי כשיגיע באוקטובר לבמת גני התערוכה, או ההאנגר, יהיה נהדר לשמוע קצת חומר חדש איכותי.
אבל זה לא יקרה. לפחות לא באלבום הקרוב. למה? כי הוא נתן לטימבאלנד, מפיק העל ששולט כרגע בעולם הפופ ביד רמה, למשוך בחוטים לגבי איך ישמע האלבום החדש שלו, Scream, שייצא בספטמבר. ומסתבר ששניהם לגמרי מאוהבים אחד בשני. טימבאלנד טוען ש"זוהי העבודה הכי טובה שהוא עשה בקריירה שלו", ושקורנל הולך להיות "The first rock star in the club". קורנל מצידו מגיב ב- "האלבום הזה הולך להיות נקודת השיא של הקריירה שלי". שניהם אפילו מתחבקים להנאתם בפרסומת חדשה של איזו חברת אינטרנט בארה"ב. בא להקיא.
עשיתי טעות כששמעתי את הסינגל הראשון מתוך האלבום, שנקרא Long Gone (מתנגן למעלה. לא כ"כ כדאי, אבל אפשר גם להוריד). זה נשמע כמו כל הצלילים האחרונים שטימבאלנד אחראי עליהם או לקח יד בדבר הקלטתם: מדונה, ג'סטין טימברלייק, נלי פורטדו וכו'. הוא אולי גרם לקריירות שלהם לזנק ועשה פלאים עם האמנים הללו באולפן, אבל אלו אמנים שההפקה הזו מחמיאה להם. במקרה של קורנל מדובר באחד מכוכבי הגראנג' הגדולים, בגרון אימתני שהצרחות שבקעו מתוכו באלבומים כמו Superunknown של סאונדגרדן או באלבום היחיד של Temple of the Dog, שינו לנצח את הצורה שבה אני שומע מוזיקה. לעזאזל, בעזרת האלבומים הללו הוא הכניס את עצמו לרשימת סולני הרוק הגדולים בהיסטוריה (תזכורת לצרחות האלוהיות – בקטעים ערוכים ביוטיוב, כאן וכאן). מה הוא מנסה לעשות? למה הוא פונה לכיוון הזה? מה יש שם שכל כך מתאים לו? איפה הוא משתלב בין כל הסימפולים המכניים הללו? איפה הגיטרה, העדינות של הקול שלו לצד הצרידות והזעקות קורעות הלב?
להאזנה מלאה של השיר הזה מתוך תכנית רדיו, גשו לכאן (וגללו קצת למטה לסקשיין של האודיו) שימו לב שלקראת סוף השיר הסמפול פתאום נעלם ולפתע שומעים תופים חיים. זה כל כך גרוע שבא לבכות..
אתם מוזמנים להאזין לעוד כמה קטעים מתוך שירים מהאלבום המתקרב שמסתובבים ברשת (כאן וכאן). שום דבר עוד לא יצא בצורה מסודרת ולכן האיכות הגרועה, הלינקים לקטעים קצרים ולהאזנה ברדיו. אחרי ששומעים את הליין הכללי מבינים איך האלבום הזה הולך להישמע. אני לא יודע אם אני מזועזע, עצוב בשבילו או פשוט מופתע לרעה. אני רק יודע שמה שחזיתי לו אחרי ששמעתי את אלבום הסולו השני, Carry On, מתגשם ממש עכשיו, קצת מאוחר מידי וקצת מגוחך מידי.
אגב, פתאום גם שמתי לב כמה מטופש מצידו לקרוא לאלבום החדש Scream, דבר שפעם הוא עשה טוב והיום הוא משום מה מוותר אפילו על הניסיון, ולקרוא לסינגל החדש Long Gone. האם אתה מקדיש את השיר הזה לקריירה שלך, כריס?
אויש זה כל כך עצוב. כל כך כל כך עצוב. מה זה הפאקינג קיטש הזה?! עם מכונות תופים, "בייבי" וכל מיני קול ב' מהדהד?!
תגובה משרון — 25 ביולי 2008 בשעה 23:56
.איזה קטע
את הפוסט הזה אני קורא באופן מקרי מיד אחרי ששמעתי חומר ישן שלו בסטריאו בדרך הביתה.
ובאשר לקטע –
הוא גורם לג'סטין טימברלייק להשמע הארדקור.
טוב נו,
למה להסתבך בניסחים שנונים:
מז זה החחחחרא הזה?!
תגובה מעמי — 26 ביולי 2008 בשעה 1:34
Scream היה פעם להיט ענק של מייקל וג'נט ג'קסון, ודי לחכימא ברמיזא.
תגובה מפרנק — 26 ביולי 2008 בשעה 2:32
מה הוא עשה????? איכככככססססס מזל שהוא לא בא להופיע עם זה , כבר היה לי כרטיס ביד
תגובה מymarder — 26 ביולי 2008 בשעה 9:10
פייר? מה שהכי מביש בעמוד המייספייס שלו אלו לא השירים, אלא הקליפים של סאונדגרדן וטמפל אוף דה דוג שהעיזו לתקוע שם. שערורייה, תכלס.
תגובה מליהיא — 26 ביולי 2008 בשעה 17:44
רק בשבילי ההפסד הוא כפול?
אם הייתי צריך לתת ציון ללהקות שאני אוהב אז סאונדגרדן הם 75 ,אבל ההפקות של טימבאלאנד בכלל ושהוא עשה למיסי אליוט בפרט מקבלות אצלי 95.עצוב לראות איך מישהו שהיה פעם חדשני נשמע אותו דבר בכל הפקה אפילו שהוא שפיקי לכוכב גראנג'.עצוב.
תגובה מעמיחי(המתנחל) — 26 ביולי 2008 בשעה 19:50
זה יהיה ממש נורא אם אני לא אסכים עם הקטילות של כולם?
אני מסכים עם כמעט כל מה שרנן כתב: קארי און הוא אולי האלבום הכי גרוע ששמעתי בחיים, כל האלבומים של אודיוסלייב אחרי הראשון הסביר היו זוועה, אבל השיר הזה אולי מבייש את "כריס קורנל" אבל בתכלס בתור רצועת פופ מיינסטרימית זה סביר בהחלט (למרות שהסיום ה"חי" הוא באמת איום).
הקול של קורנל התחרבש מתישהו בתקופת "ממשבלתיידוע", הוא איכשהו הצליח למשוך ב"דאון און דה אפסייד" וב"אופוריה מורנינג", אבל הוא לא מסוגל עכשיו ולעולם לא יהיה מסוגל גם לשיר כמו פעם, וזה קצת דבילי לצפות ממנו שיהיה מסוגל. כנראה שיחד עם הקול גם הלכו יכולות הכתיבה והיצירתיות באופן כללי.
הדרך היחידה בה היה יכול להושיע את עצמו מול המעריצים הותיקים היא לעשות אלבומים אקוסטיים כמו הבוטלג מההופעה בשוודיה שיצא לו, אבל כנראה שהפיתוי הכלכלי שאמור להמשיך ולאפשר לו לעשות בטח איזה שני קילו קוק ביום גדול מדי.
דווקא עכשיו אני לא מאוכזב כל כך. אחרי קארי און לא יכולתי לחזור יותר לבאדמוטורפינגר ושאר הרגעים האהובים, אבל איכשהו אני משלים עם הדעיכה הכנראה בלתי נמנעת הזו. צריך לדעת להפרד מהנוסטלגיה והאהבות הישנות והתמידיות ולהפריד בינה לבין הציפיות הבלתי הגיוניות שהיא מעוררת, מה שנקרא אצל פרויד "עבודת אבל", ואכן יש כאן הרבה אבל ומלנכוליה, אבל הם לא צריכים להכפיש את מה שיהיה ולגרום לכך שלא נדע לקחת בפרופורציה את הזוועות שמתרחשות עכשיו.
סליחה על החפירה
תגובה מעמרי — 26 ביולי 2008 בשעה 20:01
רנן – גם אני גדלתי על סאונדגרדן, אליס אין צ'יינס וחבריהם כשהתבגרתי, אי שם באמצע שנות ה-90. במשך השנים הטעם שלי קצת השתנה – קשה לי להקשיב למוזיקה הכל-כך פומפוזית ורצינית הזאת, ואני מעדיף אמנים עם קצת יותר קריצה ויותר הומור עצמי. הגראנג' (שהיה מהפכה שאי אפשר לזלזל בה) הפך עם השנים בעיני לקללה – כיוון שגיבורי הגראנג' (קוביין/קורנל/סטיילי וכו') הפכו עם השנים לגיבורי הרוקנרול האחרונים – הדמויות האחרונות שזוכות לא רק שיעריצו את המוזיקה שלהם, אלא שיעריצו אותם ממש. ובהערצה הפרסונלית הזאת יש הרבה בעיתיות.
יש המון אמנים שאני אוהב – מאוף מונריאול והליארז ועד tv on the radio ומודסט מאוס – אני מכיר גם את השמות והפנים ולא רק את הצלילים – אבל לאף אחד מהם אני לא אשמור אמונים ברגע שאני אראה שהוא מסתחרר מחוץ לשליטה ומתחיל לעשות מוזיקה מחורבנת. אני גם לא אצטער במיוחד, ממש כפי שלא נשבר לי הלב כשגיליתי שה-Trail Of Dead ש-Source tags and codes שלהם הוא אחד האלבומים הטובים ששמעתי מימי, הם בעצם להקה גרועה למדי שהייתה לה יציאה אחת נפלאה. יש מספיק תחליפים שרק מחכים להתגלות.
אבל מהגראנג' הרבה אנשים עדיין לא השתחררו – הם עדיין אוספים חתימות לעצומה להבאת פרל ג'אם לארץ, עדיין מתרגשים מאפשרות של הופעה של כריס קורנל (שממזמן כבר לא עשה שום דבר מעניין), עדיין בטוחים שהרוקנרול מת עם קוביין וסטיילי. אין שום דבר רע בלהמשיך ולאהוב את התקופה ואת המוזיקה (למרות שאם תשאל אותי, גם בשנות ה-90 היו אמנים טובים בהרבה, אבל זה כבר עניין של טעם אישי) – אבל כשאני שומע על הופעת מחווה ל"אליס אין צ'יינס" אני יודע שלא מדובר בחבורה של אנשים שנזכרו לפתע בלהקה שעיצבה את ילדותם והחליטו להעלות מופע נוסטלגי, אלא כנראה באנשים שעדיין חיים את הגראנג' ובטוחים שהמוזיקה הטובה נעצרה בשנות ה-90. איכשהו למעריצי פייבמנט זה לא קרה.
ובקיצור נמרץ – כריס קורנל כבר לא שווה יריקה. אז מה?
תגובה מנמרוד — 26 ביולי 2008 בשעה 20:31
אני אצטרף לעומרי ואגיד שדי ברור שהקול של כריס קורנל כבר מזמן לא עומד במיתולוגיה של עצמו ומספיק לשמוע את האלבום האחרון של הברנש כדי להבין את זה ואני מניחש שלסמים יש קשר לזה (וגם לגיל כמובן).
לגבי יצירתיות, אפשר אולי להבין שקורנל מחפש לחדש.
הרי אם היה ממשיך במוסיקה סאונגרדנית אז בטח היו תלונות על איך הוא קפא על שמריו וכו'.
זה מאוד קשה, כמעט בלתי אפשרי להיות אייקון גדול כל כך ולא לאכזב את המעריצים בשלב כלשהו, אבל בת'כלס, זה קורה כמעט לכל מי שנמצא בליגה הזאת.
פרינס היה שם, דיוויד בואי היה שם בשנות השמונים עם סדרת אלבומים תמוהים, בוב דילן גם כן (באוטוביוגרפיה שלו הוא טוען שהוא הוציא אלבומים מחורבנים בכוונה),מטאליקה עדיין שם, ואל תגרמו לי להתחיל עם מה שקורה לברטיני ספירס:)
נ.ב
לגבי "בוקר אופוריה", גם שם הוא הפקיד את ההפקה בידי חברי להקת eleven ובמיוחד בידי נטשה שניידר שנפטרה לאחרונה (ועל זה כתבתי בבלוג שלי) ובהחלט אפשר להשוות בין המהלך ההוא לבין הפקדת ההפקה בידי טימבאלנד.
בשני המקרים מדובר באומנים עם צליל ופילוסופיה ייחודים.
פעם ראשונה הצליח לו.
נקווה לטוב גם הפעם?
תגובה ממוטי י. — 27 ביולי 2008 בשעה 0:39
ואו
איכשהו לא ידעתי שנטשה שניידר נפטרה
זה ממש עצוב.
מוטי, אם אתה במקרה קורא כאן שוב, תוכל לתת לינק לבלוג שלך?
תגובה משוב עמרי — 27 ביולי 2008 בשעה 3:10
כן. עצוב.
אני מניח שהסיבה שמותה לא מאוד עורר גלים גדולים מאוד כי היא היתה מוסיקאית של מוסיקאים.
משפיעה בדרכה שלה, לא ברעש גדול. מים שקטים חודרים עמוק וכל זה.
http://noise.cyberia.org.il/?p=46
תגובה ממוטי י. — 27 ביולי 2008 בשעה 12:41
כריס קורנל נתן את יופוריה מונינג והלך.
אודיוסלייב, האלבום הנוראי האחרון והניצנים הטימבלנדים החדשים – זהו מדרון ברור מאוד.
רק אומר לנמרוד שהסוגה "גראנג'" לא ממש רלוונטית. קשה לקרוא לאלבום הסולו הראשון של קורנל גראנג', כמו גם שאי אפשר לקרוא ל-6 האלבומים האחרונים של פרל ג'אם גראנג'. זה שהם התחילו לשחק שם לא אומר כלום על המקום שבו הם משחקים היום – ובדרך גם לא על מה שהמעריצים שלהם מצפים מהם (אני לא רוצה אלבום גראנג' מקורנל. אני רוצה אלבום טוב).
תגובה מקראת לי כלב — 5 בספטמבר 2008 בשעה 4:14