[גללו למטה לחלק הראשון..]

  מילים מאת: עמיר חובצי

  היום השני (או: אין דברים כאלו!)

ביום השני של הפסטיבל התעוררתי מהחום שאידה אותי בתוך האוהל. שלפתי קורנפלקס מהתיק ויצאתי לשבת ב'גזיבו' שהוקם במרכז המאהל של און-טוּר. אז אכלנו קורנפלקס, ודיברנו על ההופעות של אתמול, ואז אסף ב' ואפרת הצטרפו אלי. כיוון שהיו לנו כמה שעות עד שהמופע הראשון שרצינו לראות היה אמור להתחיל, פנינו לשוטט בין הדוכנים השונים שהיו בפסטיבל. אוספים מתנות בחינם (מדבקות, מגיני זיעה, סיכות, דיאודורנטים, קונדומים) וחותמים על עצומות שונות לטובת הגנה על הסביבה.. אחלה דרך לפתוח את היום.

המופע הראשון שהלכנו לראות היה של Patrick Watson, שהוא לטעמי הג'ף באקלי הבא (רק בתקווה שהוא לא יחליט לקפוץ ראש למיסיסיפי כשהוא מסטול מקוקאין). כל מה שקרה בהופעה עצמה, שהיתה ממש טובה וכללה רגעים של מוזיקה מעולה, התגמד לעומת הדקות האחרונות שלה: פטריק ניגש לקלידים והתחיל לנגן את השיר שהיה אמור לחתום את המופע, Luscious Life, כשבאמצע השיר קפץ איזה פקק איפשהו וכל החשמל נפל.. הדבר היחיד שהצלחנו לשמוע זה את התופים. בקור רוח מפתיע כל הלהקה עשתה מעין ארגון מחדש – פטריק שלף מגאפון, הגיטריסט שלו רץ אל מאחורי הקלעים וחזר עם גיטרה אקוסטית, המתופף הוציא את הסנר ממערכת התופים שלו והם ירדו אל תוך הקהל והתחילו לשיר את Man Under The Sea.. הקהל השתתק לגמרי כדי לנסות לשמוע וכל מה שקרה בדקות ההן היה פשוט קסום.

           פטריק ווטסון מאלתר                      צילום: אסף רפפורט

את אסף איבדנו באמצע ההופעה, ונשארנו רק אני ואפרת. על Ben Folds ו- Slayer (מה קשור?!) העדפנו לוותר כדי למלא קצת מצברים. אז חזרנו לאוהל כדי לראות להקה שהתאהבתי בה בחודשיים האחרונים: My Morning Jacket. בינתיים בבמה השניה Air Traffic שוב עלו לנגן, אחרי שפיט דוהרטי "העדיף להשאר עם החתולה שלו שעמדה ללדת" (שזה ציטוט מפי האמרגן שלו[!]) וביטל את ההופעה של ה- Babyshambles. פאק איט, גם ככה לא ממש הזיז לי. נדחפנו אל השורה הראשונה בתוך האוהל. נכנסנו בדיוק בשיר האחרון של בן פולדס, שעת ביצועו הוא בחר להעיף כיסא לתוך הפסנתר..
אחרי דקות ארוכות של ציפיה המופע של מיי מורנינג ג'אקט מתחיל. ג'ימי ג'יימס עולה עטוי בגלימה הקבועה שלו. הוא מוריד אותה והחמישייה מתחילה לעשות קסמים על הבמה. מופע אנרגטי, קצבי וחזק. הראש זז למעלה ולמטה גם אם לא ממש רוצים, ובמשך כמה שניות הלב מפסיק לפעום כשג'יימס גונח לו בסיום של  Wordless Chorus..  הופעה מעולה שממש משאירה טעם של עוד.

 
Jimi James – Produce Me An Offspring!!!                   צלם: אני

את העוד הזה היינו צריכים למלא דרך אחד מתוך שניים: Jay-Z או Duffy. המיקום המעולה שלנו דרש שנישאר לדאפי. אפרת גם המליצה עליה, ועד אז הטעם המוזיקלי שלה לא איכזב, שנאלצתי לוותר על ג'יי החביב. אחרי שניים וחצי שירים קלטנו שקצת שגינו בבחירה שלנו. המופע של דאפי משעמם עד נוראי. היא נראתה כמו שילוב של ילדה בת 14 לפרצוף של אישה בת 34. הקול שלה לא כזה יוצא דופן והתנועה היחידה שהיא ידעה לעשות היתה לסובב את המיקרופון על היד כמו הרס"רים האלו שמסובבים את הצרור מפתחות שלהם על האצבע. אז חתכנו אל הבמה הגדולה, כדי להשיג מקום טוב לקראת המשך הערב.

ריצ'רד אשקרופט ולהקתו The Verve עלו לבמה. ההופעה עצמה היתה לא רעה, אבל שני דברים עיקריים הפריעו לי: 1. הסאונדמן שלהם הוא בנאדם בלי לב – באמצע ההופעה הוא פשוט הגביר את ה'טראבלים' של הבאס בלי שום הכרה. הגעתי למצב שגם עם אטמי אוזניים, שאילתרתי במקום עם נייר טואלט שהיה לי בכיס, עדיין סבלתי. 2. ריצ'ארד אשקרופט – וואלה, הוא די נחמד. אבל הבנאדם בוחר לצטט את השירים שלו. יש משהו מאוד נחמד בלזהות את השיר מהאקורד הראשון של הגיטרה או מהמקצב של התופים, אבל זה ממש מעצבן שלפני כל שיר מישהו בא וזורק לך את השורה של הפזמון.. בכל אופן, ההופעה הייתה חביבה וריצ'ארד בחר לרדת מהבמה אחרי ציטוט (הפעם לא שלו): Old man take a look at my life, I'm a lot like you…

אפרת מדגמנת תשוקה בזמן שאנחנו מחכים ל-The Verve         צלם: אני.

ואז Neil Young עלה. אין דברים כאלו!
כלומר, זה לא היה מיד. חיכינו וחיכינו בעוד הרודי'ס (הזקנים!) מכינים את הבמה לקראת המלך. בינתיים, הצלמים של הפסטיבל שוטטו להם בקהל ותפסו שלטים שונים (Got Weed?), אנשים שלבושים בתחפושות שונות, וגם בנות שמתנשקות:

        לסביות מדגמנות תשוקה בזמן שאנחנו מחכים לניל יאנג         צלם: עדן גורדון

וכשהמלך עלה, לבוש בחליפה אפורה שהיו מפוזרים עליה כתמי צבעים, עברה בקהל התלהבות גדולה. לא כל יום אתה עומד מול אגדה חיה..
ניל יאנג והלהקה הנאמנה שלו, הקרייזי הורס, עלו ונתנו הופעה מדהימה. לא יאמן איך איש בן 73 עומד על הבמה במשך שעתיים, מנגן על הגיטרה כמו שד ושר כאילו הוא עדיין בן 20. אין דברים כאלו!
לא אתיימר לומר שהכרתי כל שיר שהוא ניגן, אבל אני בהחלט יכול להגיד שלא השתעממתי לדקה. צרחתי כמו מטורף כשהוא ניגן את הריפ שפותח את Hey Hey My My והתרגשתי מ- Heart Of Gold, כמו בפעם הראשונה שהקשבתי לו. בצד הבמה היו ציורים שונים שהוחלפו בכל שיר, וכנראה היוו הצדקה לחליפה של ניל. על הבמה עמדו שלושה פסנתרים שונים, מאחורה עמדה פגי יאנג, אישתו של, ושרה קולות ליווי, וביחד עם ניל עמדו חבריו הוותיקים וניגנו בלי הפסקה. אין דברים כאלו!

אחד אלוהינו – ניל יאנג                 צלם: אני

אחרי הדרן קצר שבו יאנג עלה לבדו עם גיטרה אקוסטית וביצע קאבר ל- A Day In The Life של הביטלס, ההופעה הסתיימה עם גרסה בת 26 דקות (!) לשיר שנקרא No Hidden Path מהאלבום האחרון שלו. בסיום השיר ניל פשוט קרע את המיתרים של הגיטרה והמשיך להפיק ממנה צלילים גם כשהיא גססה.. כבר אמרתי שאין דברים כאלו?
בסיום ההופעה הידיים כבר כאבו מרוב מחיאות הכפיים, הגב והרגליים שוב נתנו את אותותיהם שצריך לוותר על Moby, הגרון היה צרוד מכל הצרחות ואני דידיתי בחזרה למאהל. הדבר היחיד שהיה לי להגיד לחבר'ה שישבו ב'גזיבו' היה: אין דבר כזה! כל אדם חייב לפני מותו (של האדם, או חלילה, של ניל יאנג) לראות אותו פעם אחת בהופעה חיה.

 המשך יבוא…