מילים מאת: עמיר חובצי

פרולוג

"יולי יולי מה עשו לי, את ההשכלה לקחו לי"
(מתוך "שירים שזכיתי לשמוע בקיץ שעבר במקום את פרל ג'ם")

בשנה שעברה הייתי אמור להיות בפסטיבל Werchter. כבר בדקתי אכסניות, עשיתי בוקינג לכרטיס טיסה, הסתכלתי עשרות פעמים על הליין-אפ שהשתפר מידי שבוע. ואז הגיעה שביתת הסטודנטים שאיתי שונשיין (טפו!) ושותפיו הורידו עלינו, ודי שינתה לי את תאריכי המבחנים ודפקה לי את התוכניות. מיוז, פרל ג'ם, ארקטיז מונקיז, קווינס אוף דה סטון אייג', מטאליקה, ביסטי בויז, איימי ויינהאוס, הקילרס, מרלין מנסון, אייר, בלוק פארטי, בלונד רדהד, פרנק בלאק, אינטרפול, אינקובוס, דמיאן רייס ועוד כ"כ הרבה להקות נאלצו להופיע ללא נוכחותי בקהל. אני בטוח שהם הצטערו על זה כמעט כמוני.

השנה לא התכוונתי להחמיץ את זה. עקב הברזה של שותפי למסע (תודה, דודי!) לטובת פסטיבל "רוק אים פארק" קיבלתי החלטה לנסוע לפסטיבל דרך און-טוּר. למי שלא מעודכן, מדובר בחברה לארגון טיולים להופעות שונות ברחבי אירופה. טוּל מופיעים בטורקיה? אואזיס בלונדון? בריטני בפראג? – און-טוּר דואגים לטיסה-אוטובוסים-מלונות-כרטיסי כניסה-בעיות ת"ש שכלולות בטיול – תמורת סכום סמלי. מכיוון שאני לא חלק מהחברה, אני לא מתכוון לייחצן אותם פה. אבל כיף איתם. סתם שתדעו.

אז נרשמתי לפסטיבל. התכוננתי. שמעתי אלבומים. הכנתי תיק. לקחתי חופש מהעבודה ונסעתי לנתב"ג שעה אחרי שסיימתי יום של עבודה+לימודים. בשלב הזה הכרתי רק שני אנשים: הראשון – אסף, שלמד איתי בתיכון אבל לא היינו חברים, עד שבפורים האחרון הוא הציל את הנשמה השיכורה שלי מרחוב פלורנטין הסואן (אם מישהו ראה את סופר מריו כשהוא שיכור ומקיא – אהלן!) ובתמורה סיפרתי לו על וורכטר. השני – אסף, בחור מקסים שיצא לי להכיר דרך המיקסטייפ המחופש שרץ על השרת העיוור, ובמקרה מאוד מוזר התגלה שלא רק שהוא משרת באותו בסיס בו אני שירתתי, הוא גם טס לוורכטר. כן, שניהם נקראים אסף. זה יצר קצת בילבול בהתחלה. עד שאסף (תיכון) אמר לי איזה משהו מעצבן כשהיינו בגרמניה – משהו על זה שאני לא מנווט טוב ולא יודע לאן אני מוביל אותם – והוא הפך אוטומטית לאסף ב'. כשאתה בגרמניה – נהג כגרמני. רק משמעת חמורה הם יבינו.

אז עד הטיסה היינו ביחד, והעברנו את מירב הזמן בשיחות על מוזיקה ובמשחק המוכר "מי בוחר את התור של בדיקת הדרכונים שזז הכי מהר". זה לא היה להיט.
כשעלינו למטוס התחלנו להכיר כל מיני אנשים מסביבנו. הכי קל היה להתחבר עם מי שבא לבד. הטיפוסים שהגיעו בקבוצות/צמדים/שלשות העדיפו להשאר סגורים בתוך עצמם.

                      אני ומיה בטיסה              צלמת: מאיה גיל-בר

הייתי רוצה לספר לכם על היומיים שהעברנו בגרמניה ובלגיה עד תחילת הפסטיבל, אבל לא באתם לפה בשביל זה, נכון? אז בואו נסכם שהעברנו יומיים בגרמניה ובלגיה, קצת אוכל, קצת אלכוהול, קצת שש-בש וקלפים, עוד קצת אלכוהול, קצת 'בונדינג' ופתאום כולם חברים. יאי.
ואז נסענו לוורכטר.

היום הראשון (או: מה קשור גשם באמצע הקיץ?!)

היום הראשון של הפסטיבל התחיל באופן חריג בשעה ארבע אחר הצהריים, בעיקר בשביל לתת לכולם זמן להגיע מרחבי אירופה ולהתארגן באוהלים לפני תחילת ההופעות. פסטיבל וורכטר מחולק לשתי במות: הראשונה והמרכזית היא במה ענקית שבצידה יש שני מסכי ענק, כדי שגם מי שעומד במרחק של יותר ממאה מטר מהבמה יוכל לראות מה הולך עליה. השניה, שהייתה בתוך אוהל, קצת יותר קטנה (בערך בגודל של הבמה בהאנגר 11 בת"א) ויותר אינטימית. ההופעות שהתרחשו עליה היו בעלי גוון יותר אישי. בעיקר בגלל שהאמן יכול לראות ממנה את הפרצופים של הקהל. בתוך המתחם פזורים מלא דוכני אוכל, שתיה ומזכרות וכל מיני דוכנים של החברות שנתנו מימון לפסטיבל. וכמובן, שירותים כימיים. אי אפשר לברוח מזה. מחוץ למתחם הפסטיבל ישנו רחוב ארוך שלצידו נפתחו בארים ודוכני מזון שונים, ובסוף הרחוב הזה יש עוד רחוב שמוביל אותך למתחמים שונים של אוהלים. המתחם של האוהלים שלנו היה בערך 15 דקות הליכה מהבמות.

ההופעות של היום הראשון התחילו עם Air Traffic. להקה חמודה, מעיין שילוב של קולדפליי עם טראוויס וקצת מיוז. הייתי אחד היחידים בקהל שבאמת הכיר את השירים שלהם (נו, יש להם אלבום נחמד). וראו עליהם שהם באמת התרגשו לעמוד על הבמה המרכזית. בסיום ההופעה הבאסיסט שלף מצלמה דיגיטלית קטנה וצילם את כל הקהל. מקווה שחייכתי יפה.

בסיום ההופעה הזו השלפוחית לחצה קצת, והבטן פשוט דרשה שאדחוף לתוכה איזו נקניקייה קטנה במחיר של שלושה יורו, אז יצא שלא תפסתי מקום טוב להופעה של ה- Counting Crows. אז אני ושתי בחורות מהקבוצה, שאיתרתי בתור לשירותים, התחלנו להידחף פנימה עד שמצאנו מקום הגיוני, הכל כדי לראות את אדם דוריץ' וחבריו. אני חייב להודות שמעולם לא הייתי מעריץ נלהב של העורבים. שמעתי את August And Everything After, ואהבתי. אבל פה בערך זה נפסק. את האלבום החדש שמעתי כי ידעתי שהם ינגנו אותו בהופעה, ופשוט באתי עם ראש פתוח. לא ציפיתי שאהנה כ"כ. אם The National לא היו מופיעים באותו היום הייתי מכתיר את הקאונטינג קרואוז בתור ההופעה הטובה ביותר של היום הראשון. דוריץ' מרגיש כל מילה שיוצאת לו מהפה – והוא נאבק איתה, מנהל שיחות עירניות מול ה'מריה' הדמיונית שלו, נופל, קם, קופץ, מחייך, מזיל דמעה, מתקפל ורוקד לנו מול העיניים. פשוט פרפורמר ענק. הגרסה המיוחדת של Round Here תשאר עמוק בתוך הראש שלי.

Counting Crows – "Maria says she's dying…"            צלם: עדן גורדון

ואז ההופעה נגמרה. נאלצתי להפרד מגליה והילי שהעדיפו להישאר בבמה המרכזית כדי לראות את Mika, אבל סיפחתי אלי את עומר ושיכנעתי אותו להצטרף אלי לאוהל כדי לראות את אחת הלהקות שריירתי רק מלשמוע את השם שלה: The National. אוי.. זה היה נפלא. האוהל דחוס עד אפס מקום. שיר רודף שיר מאלבומים מדהימים כמו Boxer ו- Alligator. הכנר מהפנט. ריפים מדהימים של גיטרות. תיפוף כ"כ מיוחד שמעניק חיים משל עצמם לכל שיר בנפרד. ומעל הכל – הקול הברטוני החזק של מאט ברנינגר. הכל התאחד לכדי הרגשה נפלאה כשקלטתי שאני נמצא כרגע עם מאות אנשים שממלמלים לאט את המשפט הכל-כך חודר: We're half awake in a fake empire.. הנשיונאל סיימו עם אחד השירים המעולים שלהם, Mr. November  (חותם את האלבום 'אליגטור'. באמת מומלץ) וירדו לקול מחיאות הכפיים שלנו. עומר, שלא הכיר את הלהקה לפני שסחבתי אותי איתי לאוהל, הודה אח"כ שהוא לא ראה את זה בא.

אחרי פסגה כזו היום היה חייב להדרדר. הגשם – שהתחיל באמצע ההופעה של מיקה והנשיונאל – לא הפסיק. הקור, העמידה הארוכה בציפיה להופעה של Lenny Kravitz, הכאבים בברכיים ובגב, ובעיקר האכזבה מתחילת ההופעה של לני, גרמו לזה שביצעתי משהו שלא חשבתי שאעשה – חתכתי באמצע הופעה של לני קרביץ. החטא הזה חזר אלי בהפוכה אחרי שדיווחו לי שהפסדתי הופעה מעולה. מסתבר שאחרי שעזבתי הוא שכח מהשירים של האלבום החדש שלו והתחיל לנגן רק להיטים מהאלבומים הראשונים. נו שויין.

חתכתי בחזרה למאהל שלנו כדי לקחת את המעיל שלי, וחזרתי כדי לראות את R.E.M.  אי אפשר להגיד עלי שאני מת על אר.אי.אם, אבל גם אי אפשר להגיד עלי שאני מכיר רק להיטים שלהם. יש לי שלושה אלבומים שלהם בבית וגם אוסף של שירים שהרכבתי בעצמי. לא ציפיתי שאעמוד בהופעה שלמה שלהם (25 שירים, כולל הדרן) במשך יותר משעה וחצי ואזהה (מלבד שירים מהאלבום החדש שלהם, הם בחרו לעשות שבעה [!] שירים ממנו) רק 6 שירים. ההופעה עצמה לוותה בוידאו-ארט די מתקדם שבהחלט הצליח להלהיב את הקהל, אבל לא כשהשירים עצמם היו די רפטטיביים; בואו נודה באמת, R.E.M זה כמו U2 – ללא המבטא האירי של בונו – ולא מוכּרים לקהל הרגיל שמכיר בערך את חמשת הלהיטים שהעלו את אר.אי.אם לגדולה בשנות התשעים..

  R.E.M – חוץ מוידאו-ארט לא היה שם שומדבר מלהיב          צלם: עדן גורדון

 הכאבים בגב הצליחו להכריע אותי ושוב וויתרתי מראש על הופעה. ההופעה של ה- Chemical Brothers. שמעתי שהם נתנו בראש, אבל מוזיקה אלקטרונית לא ממש עושה לי את זה, והוויתור לא כאב כ"כ כמו הגב..

חזרתי למאהל של און-טוּר לשיחת סיכום לילית ("שיייו, איזה מדהים היה מיקה!", חבורה של פיסחים..), נדחפתי לאוהל עם אסף ב', ושכבתי חצי ער בתוך השק"ש עד שנרדמתי.

סיכום היום הראשון:

•    אני נשמע כמו איזו זקנה שמקטרת.
•    ראיתי שתי הופעות מדהימות.
•    שני ענקי רוק התנפצו לי מול העיניים בהופעות מאכזבות.
•    פיספסתי את הקמיקל ברדרס שהיו ב-To-See List שלי.
•    הצלחתי תוך חצי יום לפגוש 15 אנשים מהקבוצה שלי ולאבד אותם במרווחי זמן מאוד קצרים.
•    אוכל של פסטיבל זה פוייה.
•    מחר אני צריך לקחת מעיל איתי!
•    מחר יהיה בנזונה!

המשך יבוא…