[גללו למטה לחלקים הראשון והשני..]

  מילים מאת: עמיר חובצי

היום השלישי (או: It's gonna be a glorious day..)

היום השלישי היה יום של הפקת הלקחים שלמדתי בימים הקודמים: דבר ראשון – תיק. הוא לא כ"כ כבד ותמיד אפשר להשאיר אותו בין המעברים ולא לדאוג לתוכן שלו, כי יש שם שומרים של הפסטיבל. דבר שני – שתיה. בקבוקים (פלסטיק או זכוכית) אסור להכניס למתחם הפסטיבל. אבל מותר להכניס קרטונים. אז הפעם לקחתי שני קרטונים של מיץ תפוזים ומילאתי אותם במים. דבר שלישי – המעיל שלא לקחתי ביום הראשון וכן לקחתי ביום השני (אבל לא שימש אותי כי היה חם) נדחף אל תוך התיק ביחד עם המצלמה והמחברת שלי. וזהו.

את הבוקר התחלתי ב'גזיבו', כרגיל. נועם הגיע עם הגזיה והכין לכולם קפה שחור (פיחס!), אני הפנקתי את החבר'ה עם עוגיות של עבאדי. מישהו שלף גיטרה ושירים שונים של רדיוהד נוגנו להם אחד אחרי השני כהכנה להופעה שעמדה לחתום את הערב.

טוב, די לדבר על ניל יאנג. ראית את הלסביות שהתנשקו??          צלמת: רחל גולדברג

את יום ההופעות התחלנו עם הילדודס הניו יורקים לבית MGMT. האמת היא שלא ממש ידעתי שהם כ"כ צעירים (אין מצב שיש להם יותר מ-19), ודי הופתעתי מהבייבי-פייס של הסולן שלהם, שחבש צעיף א-לה ג'ימי הנדריקס על המצח. אבל אחרי כמה דקות לא ממש חשבתי על זה. למי שמכיר את האלבום של מנג'מנט יודע שיש להם איזשהו משהו מיוחד. מוזיקה קלילה וקצת ילדותית מצד אחד, אבל עם כמה משפטים חכמים וממיסים מצד שני. אז ההופעה פשוט הלכה והשתפרה מרגע לרגע והקהל היה בשיא ההתלהבות בשני השירים האחרונים: Time To Pretend שפותח את האלבום שלהם, וכשהוא הסתיים – כל הלהקה, מלבד הסולן והקלידן, ירדו מהבמה ולפתע התחילו להתנגן הצלילים המהפנטים של Kids. כל הקהל התחיל לקפוץ ביחד וצעק את המילים של השיר. המבטים של מנג'מנט בינם לבין עצמם הוכיחו שהם לא ציפו להתלהבות כזו..

כשההופעה הסתיימה, שוב היינו צריכים לקבל החלטה ניהולית: Band Of Horses או The Hives. את להקת הסוסים הכרתי באופן שטחי אחרי שהקשבתי לאלבום שלהם פעמיים בערך. על ההייבס ידעתי שהם שוודים. נשארנו עם הסוסים. אחרי שהם פתחו עם השיר הכי טוב באלבום היה אפשר רק לרדת. ההופעה הייתה צינית מידי לטעמי, ודי משעממת. הסולן די זילזל בקהל כשהציג כל שיר ב- The next song is called – Woooooo.. חתכתי באמצע בשביל לראות את השיר האחרון של ההייבס.

עכשיו התחיל האתגר האמיתי. נשארתי לבד בשדה הקרב. המלווים שלי התפזרו להם, או ננטשו על ידי מול להקות מעצבנות, ואני עמדתי מול היום הכי ארוך בפסטיבל בלי שום מלווה.. זה אומר שאסור לנטוש עמדה כדי להשתין או לאכול כי מישהו יגיע ויתפוס לי את המקום, ואין עם מי לדבר בין הופעה להופעה. ואין למי להגיד "וואו, איך שבא לי שהם ינגנו את My Iron Lung!". זה עמד להיות קשה. That's what she said (מצטער, הייתי חייב). אז בהתחלה ניסיתי להיכנס לתוך הפיט, היכן שאפשר להיות ממש ממש קרוב לבמה אבל לא לראות כלום. אחרי שהבנתי שאני לא אראה משם כלום עשיתי אחורה פנה וחזרתי לאותו מקום שבו הייתי ביום הקודם בהופעה של ניל יאנג, ממש על הברזלים. נדחפתי בין כמה בלגיות שלא העריכו את המצב כראוי ולא הפגינו שום כישורי לחימה יוצאי דופן על המקום שלהם.

אחרי שהתחיל הגשם (הא! הפעם באתי מוכן!), ה- Editors עלו לבמה והפציצו שיר אחרי שיר. אמנם לסולן, טום סמית, יש לוק חתיכי כמו של כריס מרטין מקולדפליי, אבל אין לו את המניירות המעצבנות שלו והוא לא מקשקש רשימות-מכולת על הידיים שלו. הוא עלה על הבמה ופשוט נתן את ההופעה שלו בצורה מרשימה ומספקת. האדיטורס באמת הפתיעו לטובה אבל כולם ידעו שהם רק החימום של החימום.. כשהרודי'ס עמלו כדי להכין את הבמה להופעה של Kings Of Leon, אני פגשתי שלושה בריטים נחמדים – אנטוני, שארלוט ומאט – שהתמקמו לידי והפכו לשותפים החדשים שלי להמשך היום. אז בין שיחות על היותם יהודים לבין גילגול ג'וינט (A Splith, בעגה הבריטית, כפי שגיליתי בקושי רב), גם ראינו כמה מופעים..

       Kings of Leon                  צלם: אני.                    אנטוני, שארלוט וסאם.         

הראשונים היו, כאמור, קינגס אוף ליון. אנטוני מאוד התרגש מהעניין, ודי בצדק. הקינגס נתנו הופעה די מרשימה, אך קצת אדישה – בעיקר מצד הגיטריסט שבחר לעשן סיגריות בנונשלנטיות בין הסולואים והריפים שהוא ניגן – והצליחו להקפיץ את הקהל די בקלות. אחריהם עלה Ben Harper והלהקה שלו. ההופעה הייתה די משעממת, אבל משום מה היו כל מיני אירופאים שהתרגשו ממנו. לא הצלחתי להבין למה.

ואז עלו Sigur Ros הביזארים. הנה כמה מסקנות שהפקנו מההופעה שלהם: 1. לא צריך להיות ג'ימי פייג' כדי לנגן על הגיטרה שלך עם קשת של כינור. 2. גם לביורק וגם לסולן של סיגורוס יש נוצות. מ.ש.ל: לכל האיסלנדים יש נוצות. 3. השפה שהם המציאו היא בעצם צורת התקשרות עם חייזרים.
במהלך ההופעה היו שני רגעים שכל מי שהלך להופעה בטוח זכר וצילם – הראשון היא השקיעה שהופיעה מאחורי הבמה ויצרה רגע אפוקליפטי-משהו. השני היה כשבמהלך השיר האחרון שלהם נורו אלפי נוצות-קונפטי על הקהל.

  
אפוקליפסה עכשיו. סיגורוס לאור השקיעה.                         צלמת: מאיה גיל-בר

                  קונפטי!!!                                             צלמת: מאיה גיל-בר

Radiohead היו צריכים לעבוד קשה בשביל להתעלות על ההופעה של סיגורוס. ורדיוהד עבדו קשה.
מכיוון שכבר זכיתי לראות את החמישיה הזו כבר פעמיים בחיי אז לא ממש התרגשתי לקראת ההופעה. ולמרות שאני גבר קשוח, אני נאלץ להודות פה, ביט על גבי מסך, שברגע שהשירים בין המופעים פסקו והתאורה על הבמה נדלקה – התחלתי לקפוץ ולצרוח כמו ילדה בת 14 שעוד לא קיבלה את המחזור הראשון שלה..
בלי בילבולי שכל וקישקושים על להציל את הסביבה, ת'ום יורק ושאר חבריו עלו לבמה והראו לכל יצור חי מי הלהקה הפעילה הכי טובה היום בעולם. הבנאדם שאחראי על התאורה במופע שלהם עבד שעות נוספות על יצירה ותלייה של עשרות מנורות הלוגן מיוחדות (שאמורות לחסוך בחשמל), שנצבעו במהלך ההופעה בצבעי הקשת השונים. איש הוידאו-ארט ראה את המופע של אר.אי.אם והחליט שהוא מוכיח לו שאמנם הם היו פה לפני רדיוהד, אבל רלוונטים הם כבר מזמן לא.. המסך פוצל לשישה חלקים (כן, אני יודע שהם חמישייה, אבל היו שישה חלקים.. בעייתי קצת, אבל נבליג) כשליד כל חבר בלהקה הוצבה מיני-מצלמה ששידרה את התנועות שלו לתוך המסך המפוצל. גם מאחורי הלהקה הוצבו מסכים ששידרו את כל החגיגה.
והחלק הכי חשוב בהופעה: רק שירים טובים. להיט אחרי להיט. שום שירים חדשים, שום נסיונות להתחנחן. אמנם רק שיר אחד מ-'דה בנדס' (Just, הנפלא!), אבל היה ייצוג יפה של OK Computer ,KID A ,Amnesiac ,Hail To The Thief ו- In Rainbows. ת'ום גם מצא את הזמן להודות שהוא מתרגש לעמוד על אותה במה שניל יאנג הופיע עליה.

RADIO/HEAD IN_RAIN/BOWS  צלמים: עדן גורדון, רחל גולדברג ומאיה גיל-בר

מבחינתי המופע היה מושלם אם הם היו מסיימים אותו אחרי ההדרן הראשון, עם Paranoid Android, ולא חוזרים לבצע את השיר המאוס עלי Everything In It's Right Place שקלקל לי. אבל לא מתלוננים על שיר נוסף של רדיוהד, נכון? ביציאה נפרדתי מהשלישייה הבריטית ופניתי לעמוד בפקק של יותר מ- 90,000 איש שיצאו בו זמנית מהשערים של הפסטיבל..

 המשך יבוא…