[גללו למטה לחלקים הקודמים..]

  מילים מאת: עמיר חובצי

היום הרביעי (או: I've never been this far away from home..)

לפני שאני מתחיל עם היום האחרון אני רוצה לספר על משהו שלא ממש התייחסתי אליו עד עכשיו – החיים עם אסף באוהל שלו: כיוון שאני טיפוס די נוח שמשתדל לא להידחף, בכל פעם שנכנסתי לאוהל כדי לישון השתדלתי שלא להפריע לו. ומכיוון שגם אסף הוא טיפוס נוח שמשתדל שלא להידחף, גם הוא לא הפריע לי. כשהיינו צריכים משהו – הוצאנו אותו מהתיק בצורה הכי חרישית שיש. היינו כ"כ נחמדים אחד לשני שבמשך ארבעה ימים חיינו בלי לפרוק את התיקים שלנו. כשהתעוררנו ביום הרביעי, החלטנו לוותר על ההופעות של הבוקר, שכללו את Anouk (כן, ההיא מ-Nobody's Wife) ואת Panic At The Disco!, ופשוט נשארנו במתחם שלנו. אז התלבטנו בינינו לבין עצמנו – האם שווה עכשיו, כששנינו ערים ויש אור, פשוט לסדר את האוהל כמו שצריך ולפרוק את התיקים? אבל העצלות גברה עלינו והחלטנו להמשיך להתחרדן בשמש ולשחק שש-בש. מה גם שזה היה הלילה האחרון שלנו, אז למה לטרוח?

החלטה שגויה אחת שקיבלתי באותו היום הייתה שויתרתי על ה- Kooks. למרות המלצה חמה של בחורה בשם הילה, העדפתי לדלג עליהם. חבל, דווקא שמעתי אחרי זה שהיה טוב.
ההופעה הראשונה שראיתי ביום הזה היתה הופעה שלא התכוונתי להחמיץ בשום אופן, במיוחד אחרי ששמעתי את האלבום האחרון שלהם: ה- Raconteurs. ג'ק ווייט פשוט פורח ליד מתופף מן השורה ובהחלט מראה לכולם איך נראה רוקסטאר אמיתי. הוא מפעיל את הקהל, צורח למיקרופון, משתולל עם הגיטרה. בגדול, הוא גורם לשאר חברי הלהקה שלו להיות חיוורים למדי. הדבר היחיד שקילקל את המופע של ג'קי היה כשפתאום המיקרופון שלו התקלקל, והסאונדמן שלהם לא שם לב שרק מי שנמצא בשורה הראשונה מצליח לשמוע משהו. לא נורא. הסתדרנו גם בלי זה.

אחרי הרקונטורס עלו מלכי הפסטיבלים בשנים האחרונות: ה- Kaiser Chiefs. ניסיתי פעם לשמוע אותם, אבל זה לא נגמר בטוב. יש להם שניים-שלושה להיטים נחמדים, אבל זה בערך נגמר שם. בפסטיבל זה התחיל מחדש. הייתי מוקף בילדות צ'כיות שהכירו כל מילה מהשירים ודאגו להדביק אותי בהתלהבות שלהן  (חוץ מאיזו אחת שכל הזמן צרחה כמו אינדיאנית, ורציתי לגרום לה להכיר מקרוב את הרצפה). הן גרמו לי לקפוץ ביחד איתן ולצעוק איתן את הפזמונים של השירים הדביקים של הלהקה הזו. ריקי וילסון, הסולן של, מכיר את העבודה ויודע טוב מאוד מה צריך לעשות בפסטיבלים: לעמוד על הקהל, לרוץ מצד לצד, לקפוץ, לצרוח ולשאול את הקהל שאלות (ולהפוך אותו לחלק אינטראקטיבי בהופעה..) -
ריקי: "איך הוגים את השם של הפסטיבל: 'וורקטר' או 'וורחטר'?"
הקהל: "ווראאאאר!!"
ריקי: "איך?"
הקהל: "ווראאאאאררררר!!!"
ריקי: "אה. עכשיו הכל מובן לי"

    אז זה 'וורחטר' או 'וורקטר'?                       צלמת: מעיין איצקוביץ'

רגע השיא לדעתי היה בשיר האחרון, Oh My God, שבו ריקי חילק את הקהל לשני חלקים וביקש מאיתנו לצעוק אחד על השני את הפזמון, עד לפיצוץ הגדול בסיום. ואז הלהקה ירדה לקול מחיאות כפיים סוערות, וחלק מהקהל המשיך לשיר את הפזמון שוב ושוב גם בלי ליווי, או סיכוי קלוש שהלהקה תעלה להדרן..

שיט, איך אני יורד מפה עכשיו?                  צלם: אני

בשלב הזה הצ'כיות עזבו את המקום ואני נאלצתי להכיר עוד בריטים. הפעם הם היו פחות יהודים, ופחות התחברנו, למרות שהם מאוד התלהבו מהביסלי פיצה שחלקתי איתם. יחד עם הבריטים ראיתי את המופע של Beck: שיסלחו לי המבקרים, אך הוא לא כוס התה שלי. אמנם ממש על ההתחלה הוא ניגן את Loser, אבל משקפי השמש שלו (בעשר וחצי בלילה?!) יצרו דיסטנס עצום עם הקהל. הוא בקושי אמר מילה אחת מעבר לשלום ותודה, שינה את גירסאות השירים שלו (בד"כ אני בעד, אבל יש שירים שצריכים להישאר כמו שהם) ולטעמי נתן הופעה מאוד קרה ומרוחקת.

          Beck. שומר על דיסטנס.                   צלמת: רחל גולדברג.

אחרי שבק ירד ההתרגשות בקהל הבלגי גאתה. חביבי הקהל, והלהקה הבלגית הכי מוצלחת אי פעם עלתה כדי לחתום את הפסטיבל (זו הפעם הראשונה ב-35 שנות קיומו של פסטיבל וורכטר – שלהקה בלגית חותמת אותו!) – גבירותי ורבותיי, קבלו את dEUS.
בתור מעריץ נלהב שזכה לראות אותם בארץ לפני שנתיים וחצי, זה אחד המופעים שהכי חיכיתי לו, ולעיתים כגודל הציפיה כך גם גודל האכזבה. טום ברמן היה יותר קומוניקטיבי מול הקהל הבלגי מאשר מול הקהל בארץ, אבל הוא גם הרשה לעצמו לתת להם הרבה יותר מידי שירים חדשים לעומת פחות מידי שירים ישנים ומוצלחים. ההופעה נפתחה בשני שירים מהאלבום החדש, ואז במעבר חד ל- Instant Street, ואז שוב חזרה לאלבום החדש. יצא שמתוך 11 השירים הראשונים – שבעה היו מהאלבום החדש. אני החלטתי שעם כל אהבתי – הספיק לי, את שאר המופע אני יכול לראות גם ממיקום פחות קרוב לבמה, ויותר קרוב ליציאה כדי לא להיתקע בפקק כמו אתמול בלילה. אז סימנתי לשומרים שישלפו אותי החוצה, והם הוציאו אותי לעבר החלק האחורי של הקהל. בינתיים הלהקה עלתה להדרן, שאותו היא פתחה עם Popular Culture היפהפה מהחדש, ואני בינתיים הזדנבתי לעבר היציאה.

אז נהיה שקט, ופתאום ברמן התחיל לנגן את הפתיחה של אחד השירים המדהימים האלו שיוצאים לו בפשטות: Roses. כמובן שנעצרתי והקשבתי לכל שנייה נפלאה מהשיר הזה. ולפני שהספקתי להתמוגג, פתאום נכנס לו איזה כינור, שחתך את האוויר באמצעות שני תווים שחזרו על עצמם שוב ושוב, עד שהצטרף אליו איזה ריפ גיטרה שלא תאם לחלוטין לאקורד, אבל למי אכפת כשזה מה שמבשר לנו שאנחנו הולכים עכשיו לשמוע את (בום!) Suds & Soda! גם בהופעה הקודמת שהייתי בה, וגם בהופעה הנוכחית – דאוס בחרו לסיים את ההופעה עם השיר הזה. וגם אז הם עצרו את השיר באמצע והתחילו לבצע איזה קאבר; בישראל הם ביצעו את Sabotage של ה- Beastie Boys, הפעם הם ביצעו איזה שיר פופ שלא הכרתי, אבל זה פשוט התלבש נפלא – עד שהם שוב חזרו לפיזמון של 'סאדס' והעלו לבמה ילדים שישירו ביחד איתם. ואז.. בלי שנהיה מוכנים, זיקוקים כיסו את השמיים וסימנו לנו ללכת הביתה..

 
לפני

 
אחרי

למחרת ארזנו תיקים ואוהלים, ניקינו את המאהל שלנו (בניגוד לשאר האירופאים, חשוב לציין) ועלינו על האוטובוס שהחזיר אותנו לגרמניה. באמצע הדרך לשדה תעופה עצרנו באיזה פארק מים קטן שאון-טוּר סידרו לנו כדי להעביר את השעתיים שלפני הטיסה בכיף.
ואז הגענו לשדה, צ'ק-אין, שוקולדים לעבודה, לשמוע פעם אחת את Let Down של רדיוהד, בזמן שכולם יושבים בחדר ההמתנה לפני שעולים למטוס, וטיסה חזרה הביתה… נפגש ב-Werchter 2009…

***
למי שמעוניין בסדר ההופעות, הסטליסטים, כמה תמונות רשמיות, וכמובן, תיאורים של ההופעות בשפה הפלמית, זה המקום.
מעבר ללינקים שהבאנו כאן לקטעים מההופעות – ביו-טיוב, כרגיל, יש עוד המון מהפסטיבל הזה. קפצו לכאן כדי לרפרף בין כולם, וקנחו את סדרת הפוסטים המגניבה לגמרי הזו (תודות לעמיר – תודה בחור!) בזוג הזה, שמפגין אהבה פסטיבלית אמיתית ללא שמץ של בושה. נהדר.