[בא לי שתשימו פליי בזמן שאתם קוראים את זה]
השנה האחרונה היתה לא נורמלית. שנה של מהפכים, שינויים דרסטיים, למידה, הגבול שבין כשלון מוחץ למלכות עולמית הזדעזע לא מעט פעמים. דברים טובים ורעים, אבל בעיקר המון דברים; החל ממערבולות רגשיות עצומות ועד הצלחות גדולות, מהתקדמות מקצועית ועד נפילה כאחוזון פצפון בסטטיסטיקה. מי שמכיר אותי מקרוב יודע על מה אני מדבר בשמות הקוד האלה. אבל הכל קרה בסופו של דבר לטובה. ומהר. הכל קרה כל כך מהר. אם זה המהפכה הרגשית, אם זה השינוי הרציני בחיים המקצועיים. ברמה הזאת לא נראה לי שהיתה לי לפני כן שנה כל כך גדושה בטוב. שינוי הוא משהו שקשה להשלים איתו, כולנו צריכים כזה לפעמים, אבל כולנו גם חכמים גדולים. לך תעמוד חזק מולו כשהוא מגיע. מניוק מי שלא מועד.
אבל השנה, בעיקר, היתה מרגשת.
מונוקרייב צועדת קדימה בגאון, עם תוכניות גדולות וחלומות רבים. כבר בקרוב אנחנו מתכננים להפתיע שוב. מעבר לכך, לאחר הצמצומים הכבדים במשק, המיתון וכל האיכסה הזה, אני עדיין מחפש לעצמי דיי-ג'וב מכובד, ומקווה שהמצב ישתפר בקרוב במדיות השונות בכלל ובעיתונות בפרט. אם מישהו שומע על משרת עורך תוכן/מפיק/יח"צ/שיווק איפשהו סביב עולם התקשורת - תנו קריאה.
רגע, אז למה אני מסכם?
ניסיתי, באמת. כתבתי פסקאות, וטיוטות, וכמעט השלמתי פוסטים. אבל הבלוג הזה תמיד היה מושקע, ואני איש כזה שלא אוהב להתחיל משהו ולזרוק אותו לאוויר חצי מוכן. לכן כל ההתחלות, והטיוטות, והטקסטים הסמי-מוכנים נדחפו הצידה והצטברו, ועם הזמן גם נגמר.. הזמן, והפכתי עסוק, בעיקר בדברים טובים. עם העיסוקים הרבים קצת שכחתי להמשיך ולשמוע מוזיקה בצורה מספקת ומסודרת. שמעתי, אבל לא מספיק, ופספסתי המון דברים חדשים, שלא כמו פעם. זה גם פגע ביכולת שלי לעדכן כאן על בסיס קבוע. וכשאני מסתכל קדימה – אני רואה שנה עמוסה במיוחד בדברים טובים ומעסיקים למדי. בקיצור - אין סיבה להמשיך להעמיד את הבלוג הזה פתוח כשהוא לא לכאן ולא לכאן. כדאי כבר להודות באמת: כבר יותר משנה שהבלוג לא פועל במתכונת קבועה. מידי פעם הוא התעורר עם פוסט קטן או פוסט אורח. אבל זה כבר לא זה. אח, איפה הימים של פוסט ביום או יומיים, איפה? כנראה שלכל דבר טוב יש סוף, ועדיף להעמיד מצבה עם ארכיון שוקק מאשר עמוד מוזנח שלא ברור אם הוא חי וצובר ספאם, או מת וצובר אבק.
הבלוג לא הולך לשום מקום, הכל כאן. רק בניגוד לשנה האחרונה, מעכשיו יש מנעול על הדלת. נשאר לי רק לקוות שיום יבוא והמוזה תחזור, הזמן מעט יתפנה והמוזיקה תהיה שם כדי להושיב אותי חזרה מול המקלדת. כך או כך, לגבי דברים הקשורים למונוקרייב, אולי ארים את הראש מידי פעם בבלוג של שחר ורועי.
הפרידה היא זמנית או אולי נצחית, אין לדעת. כך או כך - למעלה מתנגן לו שיר הפרידה הרשמי שלי מהעמוד היקר הזה. זה אמנם שיר מאלבום באותו שם שיצא ב-2005, אבל רק לא מזמן גיליתי אותו, והוא לגמרי הפך לשיר השנה שלי. זה מצחיק, אני בדרך כלל לא מתחבר לאמנים כמו ריצ'רד האולי. סינטרות למינהם לא מזיזים לי את הזרת. אבל השיר הזה פשוט קנה אותי. תורידו, תעשו לעצמכם קצת נחת. מוקדש לסיטימיול, על השעות הרבות הנהדרות במחיצתך.
בהזדמנות זאת אני רוצה להודות לגיאחה על פועלו הנהדר ועל האירוח הנעים במשפחת העונג. אני מקווה שתגדל ותשריץ עוד ועוד צאצאים מוכשרים. אני משאיר אתכם, ואת מי שבמקרה יגיח בטעות מאיזה חיפוש הזוי בגוגל – עם פוסטים נבחרים מן העבר. למה לא, בעצם? היו פה כמה דברים שכיף להיזכר בהם, לא? אני מקווה לפחות. ובעקבות הנבירה פתאום קלטתי – לעזאזל, סיטימיול השאיר מאחוריו למעלה מ-200 פוסטים. לא הרבה בעידן הבלוגרי של ימינו, אבל אותי זה
משאיר עם חיוך. וזכרונות טובים.
הנה מקבץ פוסטים נבחרים שאהבתי במיוחד:
על הופעות של פורקיופיין טרי, ניין אינץ' ניילס, אודיוסלייב, צ'ילי פפרז, טוּל, פו פייטרס, אליס אין צ'יינס ואוי ואבוי. היתה גם הופעה של פרל ג'ם שראיתי מבחוץ..
ואגב הופעות - הנה ספיישל אינקיובוס לקראת ההופעה ההיא בארץ, כל הסיבות בגללן חובה היה לקנות כרטיס להופעה של NIN בארץ, וגם מיקסטייפ NIN הגדול לקראת אותה הופעה. כמו בכל בלוג מוזיקלי, היו גם סיכומים, כשהמובחר מבינהם מבחינתי הוא סיכום 2007 - חלק א', חלק ב'.
היו גם לא מעט שטויות שכתבתי על אלבומים, פרופילי אמנים או 'בדרך לאלבום' וכאלה – על A Perfect Circle השני, על קולדפליי השלישי, על הכפול של הצ'ילי פפרז, על אלבום ההופעה של Counting Crows, על הסולו של טיילר הוקינס, על הסולו של גווין רוסדייל, על Aqualung, על פרי פארל, על סדרת אלבומי שירי ערש לתינוקות, על שירלי מנסון, על כריס קורנל, על Dredg, על השקר האלטרנטיבי ועל Queens of the Stone Age האחרון.
יצאתי קצת החוצה מהמוזיקה, לרגע, עם קצת חירטוטים בעקבות בוראט וקינג קונג, עם "איך לא תמצא זמן וריכוז לכתיבת פוסטים בבלוג שלך – המדריך", על צרות של עשירים, וגם עם חמישה דברים שאולי לא ידעתם עלי.
כמובן, כמובן - לחיצת יד ענקית לכל הכותבים המוכשרים והנהדרים שהתארחו כאן בעבר. והיו המון. הזדמנות לחזור אחורה – מי כתב על מה:
עמי פרידמן על: איאן בראון, דודי בר-דוד, מופע הארנבות של ד"ר קספר, U2 וג'וני קאש, קלי ג'ונס (והופעה שלו), אואזיס, מיוז, פריימל סקרים, רוג'ר ווטרס (ויש גם המשך לרומן הזה), סטינג, סטריאופוניקס, פיטר גבריאל ו- B.R.M.C (והופעה שלהם). גיאחה על: אלקטרה VS ג'ט (וההתנצלות), A Perfect Circle, והארקייד פייר (ויש גם המשך לרומן הזה). אלון גל על: האלבומים Morning View ו- S.C.I.E.N.C.E של אינקיובוס, משהו לקראת ההופעה שלהם, וגם על פאנק'נ'שטיין ו- פאנסט. עמיר חובצי על: פסטיבל Rock Werchter 2008 – חלק א', חלק ב', חלק ג', חלק ד'. ליאת רוזנברג על: פסטיבל לידס 2005, הופעה של היהודים והופעה של אסף אבידן. ניימן על: Eric Bachmann וגם על !!! והארקייד פייר. דנה על: פסטיבל פולק'לה השלישי, עמית ארז ועל הופעה שלו. ברוך/אבא על: חוויות צליליות. דובי (פרנק) על: Weird Al Yankovic. עידית עמית על: ג'ארוויס קוקר. יהונתן קלינגר על: רדיוהד. פני על: ספרות מוזיקלית. ליהיא על: מארק לאנגן. אביה על: בלקפילד. ערן על: Jesca Hoop. שירליטמבל על: ביירות. מרט על: My Brightest Diamond. עדי רובינזון על: ג'וני קאש. רון אהרונוב על: Days of the New. סיגל על: dEUS. רייצ'ל על: קרול קינג. ניר חזקיהו על: רוקפור.
*****
טוב, אז נשתמע איפשהו, מתישהו.
תודה שהייתם כאן, קראתם. מקווה שנהנתם..
I'm going down town where there's music,
I'm going where voices fill the air
רנן.

כן, כתבו כאן חברים נוספים! כל הטקסטים האורחים בבלוג
כל הטקסטים שלי בעכבר העיר
מבין אותך לגמרי, אבל מצטער בכל זאת כי התחלתי לקרוא את הבלוג הנפלא שלך קצת מאוחר מדי. אממה, הפסקה עושה טוב, נותנת להרגע, לצבור מוזה וחשק, ואת זה אני אומר מנסיון
אם בכל זאת יצא זמן שיבער לך לכתוב בבלוג על איזשהו נושא, אל תהסס, פשוט תכנס תפתח את המנעול ותתחיל לכתוב. לא צריך לכתוב פעם ביומיים, לא צריך לכתוב בכלל, אפשר לכתוב מתי שרק רוצים.
אנחנו נתראה כמובן בעולם האמיתי במפקדות ובחזית הרוקנרול אז לא אומר מילות פרידה, אומר רק תודה שכתבת ושיתפת ועזרת להפיץ מוזיקה מעולה!
תגובה מעידו שחם — 29 בינואר 2009 בשעה 20:57
תודה על כל המילים, המוזיקה וההשראה.
אני מקווה שאתה יודע שביתי הוא ביתך, הבלוג של מונוקרייב פתוח עבורך מתי שרק תרצה.
תגובה משחר — 29 בינואר 2009 בשעה 22:38
אח. חבל חבל. אבל לפחות מהחיים האמיתיים אתה לא נעלם, אה? :] בכל מקרה, מקווה שתחזור. אני מתגעגע לימים בהם הבלוג היה חי ותוסס.
היה שלום. ותודה על הדגים.
תגובה מניימן — 30 בינואר 2009 בשעה 0:11
מרגש. לא ידעתי שאתה מסמפט+ את ריצ'ארד האוולי, לשעבר עם פאלפ – בסוף כולם חוזרים הביתה….
כל הכבוד לך – באמת – Respect
תגובה מעידית — 30 בינואר 2009 בשעה 11:21
היה תענוג לקרוא. סיטימיול תמיד היה אחד מהבלוגים האלה שלא מעדכנים מספיק, אבל כל עדכון – בומבה!
אין ספק שסיטימיול יחסר לי בקורא הרסס.
שיהיה בהצלחה עם מונוקרייב (לא שיש לי ספק) וגם בחיפושי העבודה מהסוג המעניין פחות.
תגובה משרון — 30 בינואר 2009 בשעה 20:18
דמעה זולגת בזויתו של קורא הרסס שלי. הוא תמיד היה הרגשן משנינו.
היה תענוג ובתקווה עוד יהיה.
תגובה משמוליק כץ — 30 בינואר 2009 בשעה 23:24
נמאס לי מפרידות. אני חווה יותר מידי מהן בזמן האחרון..
אני לא נפרד ממך. אני עוד אראה אותך בהופעה של קיצו ברביעי הקרוב, ובעוד הרבה הופעות של מונוקרייב בעתיד הקרוב (ואם ירצה השם, גם הרחוק).
אבל רציתי לנצל את הבמה הזו כדי להגיד תודה.
תגובה מעמיר/חובצי — 31 בינואר 2009 בשעה 15:43
אף פעם לא כתבתי פה תגובה. אני חושבת שהגיע הזמן.
הבלוג הזה נפלא, היה וישאר – על כל שלל פוסטיו המשובחים.
תענוג לקרוא את המילים ולחוות את החוויות איתך..
אם כי רובן מתוך קנאה (הופעות), ככה גם ההרגשה אצלי
בקריאת מונוקרייב.. על כל פנים, שמחה שיצא לי לקרוא פה ושם, ומאמינה שיצא לנו להפגש בשלל הופעות מונוקרייב
העתידיות. השיר של ריצ'ארד פשוט נהדר, ובא לי בהפתעה
כשלחצתי פליי, הזכיר לי שעבר יותר מדי זמן מאז ששמעתי
אותו. מודה לך על השיתוף בכל השנים שעברו ומאחלת המון הצלחה בהמשך, בכל דבר שתשקיע בו את ליבך
תגובה מatar — 31 בינואר 2009 בשעה 16:12
תודה על כל הפוסטים ובהצלחה בהמשך
להתראות
תגובה מקסטה — 31 בינואר 2009 בשעה 16:51
חבל. מקוה שתחזור יום אחד.
הייתי מהקוראים המזדמנים והשקטים…
תגובה מיוחאי — 31 בינואר 2009 בשעה 19:53
גם אני מהקוראים השקטים.
נהניתי לקרוא כל פוסט ופוסט, מקווה שתחזור יום אחד.
בהצלחה במהפכות, במערבולות, בשינויים. מקווה שהשנים ישארו מרגשות ומלאות במוזיקה טובה
תגובה מאירה — 1 בפברואר 2009 בשעה 0:18
בדיוק לפני חודשיים ישבתי וקראתי במשך ערב שלם אלפי פוסטים, שנים אחורה… מצחיק (עצוב?) שאנחנו כבר ב-2009 והזמן האינסופי מתגמד לנקודה חסרת משמעות שכזו בעבר. וזה בדיוק הערך המוסף של בלוג מסוג זה, הזמו חוזר ומקבל משמעות שוב ושוב עם כל עיון מחודש בדברים שקרו, אלבומים שיצאו, הופעות שהיו, חוויות שנשכחו. האם פרידה רשמית לא מונעת את האפשרות (שתמיד תלויה באוויר) שהמוזה תחזור, שהצורך לגלות, לחשוף, לשתף, יתעורר מחדש ? שונאת סופים. מנעול על הדלת לא מפחיד אותי. היצר הכאוטי (לכולנו יש אותו, כך אמר פרויד הדביל) קורא לנתץ ולפרוץ פנימה, לחדש ולעורר. אסכם בקריאה לא לסכם, כי כל סיכום הוא הרי רק סיכום ביניים לפני הצעד הבא. ומי יודע מה יהיה?
אז (ה)שלום (ה)זמני לבינתיים. LOVE.
** כן , זו גם תגובה ראשונה שלי פה. ואולי לא אחרונה?
תגובה מאורלי נ. — 1 בפברואר 2009 בשעה 14:07
לך לשלום, חגב צעיר, שהשמש תאיר דרכך והבירה תנעים חיקך בכך אשר תלך
מה שכן, השנה באמת עשית את המעבר שרוב אוהבי המוזיקה רק חולמים עליו, ועלית שלב בשאיפה להביא מוזיקה טובה להמונים, ועל כך תודתנו העמוקה וקנאתנו הירוקה (בשם הציבור, אני מניח).
תגובה מינון — 1 בפברואר 2009 בשעה 17:29
זה סופי?
תגובה משפם — 6 במרץ 2009 בשעה 10:27
פעם היה יותר טוב… אוהבת מאד פוסט איכותי
תגובה מלוח מודעות יד שניה — 19 בינואר 2010 בשעה 13:02
לכל הצעירים רבים שרוצים ליהנות בעבודה וגם להרוויח הרבה כסף
תגובה מקורס ברמנים — 7 ביולי 2010 בשעה 13:17